אם תשהו באחד מבתי הכנסת האשכנזים בארצנו הקדושה לזמן ארוך מספיק ותצליחו להתערות בשיחות בין האנשים תופתעו לגלות שיש דבר אחד מרכזי שמעסיק את ציבור המתפללים. לא, לא מדובר בציורים חסרי המעוף של שנים-עשר השבטים, לא בגובה דמי החבר השנתיים בקהילה ובאופן מפתיע גם לא בגובה המחיצה השואפת להבדיל בין הגברים לנשים.
יש דבר אחד, העובר במסורת כבר שנים בקהילות אשכנז, שמעסיק אותם באופן מיוחד.
סיפורו מתחיל כטיבן של מסורות במקום רחוק, לפני שנים רבות...
תושבי הכפר געפילטיך שבפולין היו אנשים פשוטים וחביבים. רוב שעות היום הם עסקו בעיקר בשירת "ניגונים" (עד היום לא ברור אם מדובר במספר רב של "ניגונים" או במספר רב של עיוותים שמקורם במנגינה אחת) ובחלוקת סוכריות לילדים. אפשר לומר שחייהם היו רגועים למדי.
רק דבר אחד העיב על שלוותם.
פעמיים ביום- בבוקר ובצהרים, היו השמיים מתקדרים לאיטם. אלו לא היו עננים של חורף, גם לא שקיעה. זה היה הסימן לבואו של מה שהם כינו "מפלצת התחנון" הנוראה. המפלצת לא הייתה בעלת גוף או דמות, אך באותה תקופה פרימיטבית נהגו האנשים לייחס כל תופעה לישות כזו או אחרת ולו כדי להרגיע את עצמם במחשבה שהם יוכלו יום אחד להלחם בה.
(זה אגב, ההסבר היחיד להיכחדות הדרקונים-היעלמותם של בעלי חיים שביכולתם לירוק אש יכולה להתרחש רק כאשר מדובר באמת רק בתופעה, והאנשים מפסיקים פשוט להאמין בה...).
באותה שעה אפילה היה קורה דבר דומה לבני הכפר- רגשות אשמה בלתי מוסברים היו ממלאים אותם, הם היו משפילים את מבטם לקרקע בעצב ולעתים אף משעינים את ראשם על היד. התופעה הייתה אורכת מספר דקות, אך הדבר המדהים ביותר היה, שמיד לאחר התבהרות השמיים היו חוזרים האנשים לעיסוקיהם הרגילים ממש כאילו כלום לא קרה.
לתופעה ייחודית זו היו חוקים משלה- תושבי הכפר היו זוכים לשקט לאחר שקיעת השמש, בסופי השבוע, וגם בימים שאחרי לילות בלי ירח. לעומת זאת בימים שני וחמישי היא הייתה מתארכת יותר מאשר בימים האחרים.
תושבי געפילטיך לא יכלו לדעת מהם ממדי התופעה במקומות אחרים והאם היא קיימת שם בכלל מכיוון שלא נהגו לעזוב את הכפר למקומות ישוב אחרים. הם לא יצאו מהכפר מהסיבה הפשוטה שסחר החליפין שהתקיים בתוך הכפר היה בו כדי לספק את צורכיהם- דייג או שניים שגרו על גדות הנהר ומספר חקלאים שברשותם שדות של גזרים, סלק וחזרת. היחיד שהיה יוצא היה מחלק הסוכריות וגם הוא לא היה מרחיק לכת. יום אחד נפוצה שמועה על סוכרייה מיוחדת הנקראת "מטבוחה", המיוצרת בארץ רחוקה, מדרום לצרפת. על אף השם המגוחך והזר החליט מחלק הסוכריות לשמח את ילדי הכפר ויצא למסע הארוך על מנת להביא להם מן הממתק הנפלא.
הוא חזר מזועזע. לא רק בגלל שגילה שאותה "מטבוחה" עלולה לדלדל באופן משמעותי את הדמוגרפיה של הכפר, גם בקרב המבוגרים, ושהשמועה על "ממתק" סולפה במקצת בדרך הארוכה שעשתה, אלא גם, ובעיקר, כי היה נוכח בזמן פגיעת ה"תחנון" בעיר בה התארח. הוא התרשם ששם התופעה אורכת הרבה יותר ממה שזכר מהכפר ואף נתקל שם בסימפטומים קשים הרבה יותר, דוגמת אנשים שהכו את עצמם באגרופים מספר רב של פעמים ולאחר מכן אף זעקו לאלוקים שירחם עליהם.
כששב לכפר בידיים ריקות, מאוכזב ומאכזב, דאג לספר לכולם את מה שחווה. חבריו הפולנים אולי התרשמו שאולי יש תופעות קשות יותר במקומות אחרים אבל חשבו שזה לא אמור לגרום להם להרגיש פחות רע בכל פעם שהם נתקלים ב"תחנון" בעצמם.
עם השנים גברה הרתיעה מה"תחנון" אך במקביל התגלו מספר עובדות מעניינות- שמחות, דוגמת חתונה או ברית מילה יכולים למנוע את הגעתו באותו יום. דבר זה גרם אולי לדברים חיוביים כמו התרבות הזוגות בכפר, שהחליטו להתחתן ולו כדי לגאול את כל הכפר מאותן דקות של סבל צרוף, אך לעומתן היו גם מספר מקרים מצערים של אנשים שניסו למול את עצמם מאותה הסיבה בדיוק והתוצאות היו קשות.
זה אולי יישמע מפתיע, אבל מסתבר שגם מוות יכול למנוע את מה שאנו מכירים כיום כאחד הדברים המרתיעים בתפילה (חוץ, אולי, מהזקן שיושב בפינה וצועק כל פעם שמשהו לא נראה לו). בעיירה "יארצייטשטיין" גילו שלאורך כל השנה, בתאריכים שבהם נפטרו רבנים ואדמו"רים, לא נרשמו תופעות של תחנון, (לעומת תופעות של שיכרות שדווקא נרשמו הרבה...) ואנשים התחילו פתאום להיזכר ברבנים גדולים שהיו פוקדים את בתי הכנסת שלהם, ולסמן בלוח התלוי בכניסה
עם הזמן לומדים הגבאים ושליחי הציבור את הכללים ואת הטכניקות להתמודדות עם הבעיה, ואינטנסיביות החיפוש אחר הסיבות להימנע בכל הזדמנות מאמירת "תחנון" דומה לחיפושים אחרי סדאם חוסיין. ובאמת, בשניהם נמצאה התוצאה הרצויה מתחת לאדמה...
זהו סיפורו הקצר של ה"תחנון" שממשיך, גם לאחר היעלמות ה"מפלצת", לגרום טראומה לא מוסברת לטובים שבמכרינו.
על מטר הסוכריות בבר-מצווה ושירת ה"איי ניי נה ניי ניי ניי" נספר אולי בהזדמנות אחרת...
תגובות