באותם ימים גרנו אימא ואני בדירה אחת. ריצפת דירתנו שמשה, כמו במרבית קומותיו של הבניין, כתקרתה של דירה אחרת. זו שמתחתנו כמובן. מרצפת דירתנו בקעו וירדו קולות צעדינו הפוסעים על רגבי זיכרונות הממאנים להימחות, ואילו מתקרת הדירה שמתחתינו בקע ועלה קול בכייה המקונן, הבלתי-פוסק, של מרים זסלבסקי. זוג תימהוני הם מרים ובעלה. הוא נמוך וחובש מגבעת, מסתיר את חוסר-בטחונו והליכותיו המהוססות מאחורי חיוך מעוות משהו, זקן ומשקפיים. והיא יופייה מועם ברסיסי שיגעון הבזוקים על פניה כאגלי טל שאינו נמס לעולם, וחריצי דמעות משוכים כקמטוטים מעיניה אל סנטרה. עדיין אני פוגש בהם לעתים, נגררים זה לצד זה, בחולפם בכיכר השבת. שומט יעקב זסלבסקי את עיניו לצדדים בטרם יפגשו בעיניי, ובעוד מרים אשתו מביטה בי במבט חלול בטרם תעבור על פניי, צף מייד ועולה זכרו של אותו ליל שבת ופורט בעל כורחי על נימי לב שכבר חשבתי שהצמית הזמן וניוון, והנה הם שבים ומתנגנים כשברי מנגינה שאין לה תחילה ואין לה סוף.
נקישות עדינות ורכות על דלת הכניסה המשוריינת נדמו עליי באותו ליל שבת כרעם תופי טם-טם של אויבים רחוקים הנאספים עליי להורגני. אימא ישנה שנת ישרים. דקות ארוכות קפאתי על מיטתי, חרד, משווע לעזרה. עד שקמתי. כשלתי אל הקיר עליו תלוי השעון. פעימותיו טשטשו את הנקישות שלא פסקו, ולרגע רווח לי. קירבתי את פניי למחוגיו, נבעת מחדש בהביני לפתע שהנקישות נקישות והפעימות פעימות, ואין הנקישות פעימות ולא הפעימות נקישות. אז גם חשתי באותה גולת פחד המרטשת את מעיי כשציירו המחוגים לנגד עיניי את השעה שתיים ועשר דקות, אולי כמה דקות יותר, אולי כמה דקות פחות.
רציתי להעיר את אימא. שתיגש אל הדלת. אבא כבר איננו, ואני רק ילד. אומנם ילד גדול. אגש אל הדלת בעצמי? ניגשתי. מבעד לעינית לא נראה דבר. כל הווייתי זעקה פחד. זזתי מעט הצידה מחשש שמא יירה בי אותו נעלם שמעבר לדלת, מתאמץ להתגבר על גופי הקורס, מחשב כיצד אגיע אל מכשיר הטלפון הנמצא בעברו השני של חדר הכניסה בו ניצבתי. ושוב נשמעו נקישות חלושות. ילד? איני ילד עוד. ילד. ילד עומד שם מאחורי הדלת. לכן איני רואה דבר מבעד לעינית. מהיכן ידעתי איני יודע. רוח ממרום שרתה על ידית הדלת וסייעה לה להיפתח למגע ידיי הרועדות. קטנה וחבויה בשפעת שערה ניצבה שם בתם של יעקב ומרים זסלבסקי, ולחשה לחישות בראש מורכן. האור שנורה מחדר המדרגות אל אפילת דירתנו בלבל עליי את דעתי. לחצתי על מתג התאורה של חדר הכניסה, מתלבט אם לומר לילדה הקטנה הרועדת מקור ואולי אף מפחד שתכנס. האור לא נדלק. שבת. בחדר הרחוק התעוררה אימא בבהלה.
"אבא ואימא לא יכולים לצאת מהחדר," ייבבה הקטנה אל תוך פניה של אימא שרכנה אליה. בעוד אני מתבייש בבגדי הלילה שלי והולך להחליפם, עטתה אימא מעיל על כתונת לילה, וירדה במהירות אל הדירה שמתחת. עד שהתלבשתי כבר חזרה.
"הם נעולים בתוך חדר השינה שלהם, ולא מצליחים לפתוח," אמרה ופתחה מגירה בשידה הקטנה שמתחת למראה התלויה בחדר הכניסה. מפתחות "אפס" רבים במגירה, מהם ישנים, מעוצבים יפה, מצופי חלודה, מהם חדשים, כעורים ומבריקים. את חופן המפתחות שדלתה מהמגירה שפכה לתוך כיס מעילה, ויצאה אל המרפסת. נדהמתי לראותה שבה עם פטיש ואיזמל, ואמרתי: "שבת". עיניה של אימא רשפו גיצי אש והיא דחקה בי: "פיקוח נפש דוחה שבת. אם אתה לא בא עכשיו, אני יורדת לבד".
ערימת ילדים מכורבלת בערימת מצעים השטוחה על רצפת חדר האורחים הביטה עלינו בעיניים מתפלאות ובאגודלים נעוצים בפיות קטנים. גם הבכורה שנקשה על דלת ביתנו שבה לערימה. מלבדם הייתה הדירה שוממה, וחפצים בה מעט, וזוג הורים נתון מבויש בחדרו. כרעתי מול דלת חדרם, מביט אל תוך חור המנעול, מזהה את קצהו של מפתח הנעוץ בו. רק אז התעשתי וקראתי ליעקב להוציא את המפתח. יעקב ציית. שעה ארוכה כרעתי כך, מנסה להתאים מפתח אחר מפתח, ללא הצלחה. אימת השבת העומדת להתחלל לפי שיטתי ניצבה מעליי בדמותה של אימא הלבושה בכתונת לילה שמעליה מעיל, פטיש בידה הימנית ואיזמל בידה השמאלית, נחושה למגר כל מפריע בדרך לחילוצו של הזוג האומלל.
המפתחות הכזיבו. שרירי ירכיי וגבי התכווצו מעט מן הכריעה הממושכת, והקשו עליי את הקימה. בהכנעה פיניתי את מקומי לאימא שהתקרבה אל הדלת כדי לסיים את הפרשה המוזרה. התרחקתי לחדר האורחים.
הצינה גרמה לאימא להתעטש, והיא הוציאה מטפחת כדי למחוט את אפה. מפתח נפל על הרצפה. ישן וחלוד. היא הביטה אליי במבט בוחן ואמרה: "תנסה גם את זה."
הפלתי תחינה והחלקתי את המפתח בעדינות אל חור המנעול. המפתח הסתובב. יעקב ומרים יצאו מחדרם מחויכים ומאושרים כפי שהיו אולי רק ביום חופתם. מקץ כמה דקות כבר הייתי במיטתי, עדיין נבוך ומבוייש.
*
כשאני פוגש בבני הזוג זסלבסקי לעתים בכיכר השבת, והם תימהונים ועצובים כדרכם, אני נזכר בהם כך, מחוייכים לזמן קצר. כאב של זיכרון המסרב להימחות שורט אז שוב שרטת בלבי, ואינו מניח לו להעלות ארוכה. הם מסבים את פניהם וחולפים על פניי, ואני מסב את פניי ומביט בהם עד היעלמם מעיניי.
תגובות