לעולם לא אשכח את העלים שהתבדרו ברוח, שם למעלה על הגג, בבוקר שגורשתי משם. בבוקר שגורשתי מהמקום הכי יפה עלי אדמות, שלא ידעתי כמה שהוא יפה עד שהייתי בו. וכל פעם שהייתי בו חלמתי איך אני חוזרת אליו...
לעולם, לעולם לא אשכח את מבטה הקרוע,השבור לחלוטין, כמו דש חולצתה הקרוע... כשהביטה בי,בעיניה היפות, החומות, ותינוקה בידה, מחייך וצוחק לא מבין שזהו... שאין יותר. שאמא שלו שרופה מבפנים עד שבא לצרוח, שאבא במעצר- ומי יודע מתי ישתחרר בכלל... ושהחיים... החיים שהוא לא יזכור בכלל, היו יותר טובים להורים שלו, מהחיים שהם יתחילו עכשיו.
לא אשכח את החול, החול הרך.... שנדבק לפנים, ונכנס לבגדים, כשמתעוררים בבוקר ומנערים מעלייך כמה שעות של שינה טרופה, מנערים גם כמה קילוגרמים של חול.. חול טהור, שלא עווה, ולא פשע, חול של אדמת ארץ ישראל.. שניתנה לנוכרים...
לא אשכח אותו, מביט בי בעיניים אכזריות כל כך, ומרביץ.. מרביץ ובועט, רק כדי להכאיב, בלי שום מטרה אחרת שעומדת לו מנגד עיניו. רק לגרש, לגרש! ואני... מנסה... והוא מכה אותי! חזק! כמו שלימדו אותו קציני הגירוש. ומגיעים מג"ב, ויס"מ.. מגיעים עוד ועוד, ואני אבודה. רוצה רק להלחם בכל הכח על החול הזה, הרך, על הביתם שגגם אדום, על הדשא, על האהבה, שתנצח.
לא אשכח אותם, את כל אותם צעירים שהיו שם, איתי, ובכו, וצעקו, ובימים הראשונים גם שמחו וצחקו, את כל אותם אלפי, אלפי, נערים יפים, ונערות עדינות.. שהיו שם, בשביל להיות שם. שהיו שם גם כשההורים אמרו לחזור הביתה, שהיו שם בלי כסף, ובלי אוכל, וישנו על רצפה באיזה עיר אוהלים שבנו חבריהם.. או אפילו הם עצמם בנו, במו ידיהם. לא אשכח אותם. שזופים ויפים, מסתובבים בשבילי היישוב מחייכים לכל עבר, ואיך שברגע הגזירה התבצרו, והתפללו, נלחמו, והרביצו, צעקו, ובכו, ואהבו כל כך. כל כך, לא את אמא, ולא את אבא, ולא את החברה שלהם שנמצאת בישוב השני, ולא את החבר שלה שנמצא על הגג חמשה מטרים ממנה. אהבו אהבת נפש, עזה כל כך... את הארץ הזאת. שנקרא שמך עליה.
והים, הים היה כל כך רגוע ... כאילו הוא לא מבין שהארץ בוערת.
תגובות