כשמגיעים לאתר הקראוילות, שליד הישוב הישן, צריך ללכת די הרבה ברגל עד שמגיעים, ולא עוצרים לך כל רגע טרמפים, כי עוד לא כולם עברו לפה, וגם כי האלה מהיישוב הישן שיש פה ליד עוד לא רגילים שיש כ"כ הרבה אנשים חדשים פה לידם. והם גם בכלל לא מכירים אותך.
אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שחזרת לפעם. לרגע נושמים שוב את אוויר הים ורוח הקיץ הקלה שנושבת עכשיו מדיי פעם ממש מזכירה את אותם ימים אחרונים שעברו עלינו שמה...השמש הקופחת מסנוורת והעיניים מצטמצמות וזה באמת אותם המכוניות, אותם השלטים, אותם המשחקים על הדשאים הירוקים הבוהקים.
וקראוילות כתומות-צהובות עומדות בשורות, מתבלבלים ביניהם כי הם כל כך דומות... אבל הבית כנסת הוא לא אותו בית כנסת... ורק מלחשוב על הבית כנסת של הישוב עולה באש אני נחרדת ומדחיקה את מחשבותי הרחק הרחק.. אל חוף הים עם השלט הרעוע בכניסה. המחיצה אחוזת הטחב והירוקת. זוכרת שהלכנו ביחד ונשרפו לנו הרגליים מרוב שהרצפה הייתה לוהטת? זה קרה לנו הרבה פעמים ביחד. והיינו קטנות ואהבתי אותך כל כך כמו שאוהבים רק חברות טובות באמת.
אין כל כך יחודיות עכשיו ואין הבדלים בין הבית שלי לבית שלך... לחיים שהיו קודם היה צבע וצורה קצת יותר אמיתית מסתם ריבוע צהבהב, וכשהיה עצוב היה אפשר לשכב מתחת לעץ בחצר ולהרהר... לקרוא ספר ולאכול תפוח, לנשום אויר צח מתובל במלח... כשהיה משעמם הינו לוקחות טרמפים לים מהכניסה לישוב וכשהינו חוזרות היינו רצות להתקלח כדי לראות מי נשרפה הכי הרבה. זוכרת? "מי שזה מרגיע אותו יכול ללכת לים, מי שזה מרגיע אותו יכול לשמוע שירים. מותר. למרות תשעת הימים, למרות שלושת השבועות..." את נזכרת איתי ביחד? עוד מעט כבר שנה ואני כל כך מתגעגעת לחול הזה הבוהק למרחקים. ואלייך, ואל שתינו של חוף הים.
לצמרות הדקלים המתנפנפות ברוח, לשמים הכחולים, לזכרונות הצרובים בבשרי עד כאב.
מ ת ג ע ג ע ת
תגובות