אני מכונסת עמוק עמוק בתוך עצמי, ועצובה מאד, גם אם הדמעות לא מצליחות לפרוץ את כל השכבות שהרגלתי את עצמי לעטות עליי כאילו שזה מה שיעזור.
אז מה אם אתם מסתכלים עליי וחושבים שאני לא מרגישה כלום? אז הראש שלי מורכן והעיניים עצומות כי אני לא מסוגלת לראות שוב את המראות האלה שהכאיבו כל כך. פשוט לכם זה הכאיב פחות. כי אתם פשוט פחות רגש ממני. אז אתם מסוגלים להתבונן בהם מתחלפים מול העיניים שלכם, ולבכות קצת, להרגיש שוב מה שלא באמת הרגשתם אז.זה מה שאתם לא מבינים. ואני עוטפת את עצמי שוב ושוב כדי לא להרגיש ככה. כל בוקר בתפילה אני עוטפת את עצמי בעוד שכבה שאמורה להגן עליי מהתפרקות מוחלטת באמצע החיים.
ובתפילה--
מחבקת את עצמי בשתי ידיים. בולעת את דמעותיי שנעצרות במורד הגרון.... ושוכחת. שוכחת את הכעס ואת הכאב.לזמן קצר. רק לפעמים כשקשה באמת והכאב מחריף העיניים שורפות ומתמלאות, אני באה לפני רבונו של עולם בטענות קשות. אבל בדרך כלל אני נרגעת והכל פתאום כל כך צלול וברור. ואז עוטפת עצמי בעוד שכבות דקיקות של הגנה ועוד שכבות
ועוד.
ולפעמים כשמרגישה עטופה מדיי אני הולכת ליומן וקוראת. ובבת אחת כל העטיפות נקרעות כאילו מפלח אותם להב סכין חדה במיוחד.
ואז הדמעות נשפכות כמים.
כל משבריך וגליך עליי עברו
תגובות