מעגל הרוקדים התקדם לאט לאט במעלה הרחוב, כולם לבושי חולצות לבנות, מרקדים ושרים. שירה אדירה, של קודש, של שמחה. שמחת התורה, שאנחנו אוהבים כל כך. " לנצח על מלאכת בית ה' ". שירים שמחים, שירים של אהבה. אהבתו של עם ישראל אליו.לבוראו. שרק מתגברת מיום ליום, מחסד לחסד, מתפילה לתפילה.

והיא שמחה, ושרה, קצת מרוחקת מהם- עם הבנות. שרות ורוקדות לכבוד התורה. שמתחילים אותה מחדש היום. היא קורנת ממש. שערה הארוך אסוף בצורה מרושלת מעט, קצוות בהירות ממנו מתנפנפות ברוח הקלה, נטמעת מעט בקבוצת הרוקדים בחולצתה הלבנה והיא שרה... ומחייכת, צוחקת, צחוק של שמחה.צחוק של קדושה.

היא הייתה באמת הכי יפה מכל הבנות שהיו שם, אבל היא לא ידעה עד כמה היא יפה, ועדינה, וצדיקה מאוד ופשוטה, ולא מושכת אליה תשומת לב מיוחדת, כשבעצם רק בגלל זה כולם ידעו מי היא, ועד כמה היא באמת מיוחדת.

בעיקר הוא ידע.

אוהד היה די גבוה, והוא היה ממש ממש צדיק. למד הרבה מאוד תורה, ואהב מאוד לנגן. בעיקר. וללמוד אורות התשובה גם. 

הוא רצה מאוד להיות חלק ממה שהיא. מכל האינסופיות המתמשכת הזאת, מהאצבעות הארוכות, מהעיניים הטובות, ממנה. אבל הוא לא ידע כל כך איך להגיד לה את זה. והיא לא הייתה נראית לו כאילו היא מהאנשים שחושבים על כאלה דברים בכלל. במיוחד לא בזמן כזה. אז הוא ניסה לשכוח את כל הרגש שלו, שרק התגבר בגלל זה עוד יותר, והיא המשיכה להיות כמו שהיא, רות.

המעגל נעצר. הבנות התקרבו קצת יותר. "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד". הוא רוקד ומסתובב לפני ספר התורה שאוחז חברו הטוב, סיבובים סיבובים, ידיו פרושות לשמים. מכרכר בכל עז, לפני ה'. והיא הסתכלה עליו, חייכה חיוך קטן ומייד הפסיקה. נבהלה.

."ולמיכל בת שאול, לא היה לה ילד, עד יום מותה"

מחשבות החלו לרוץ לה בראש במהירות מסחררת, אחרי כמה דקות היא הגיעה למסקנה שהיא חייכה כי היא רצתה להיות במקומו, ולא חס וחלילה צחוק של קלות ראש או זלזול. אבל היא לא הצליחה ממש להרגיע את עצמה.רק מסקנה אחת עיקרית- מאוד מסוכן להסתכל על בנים רוקדים עם ספר תורה, אם אתה רוצה להיות אמא. 

התיישבה בצד, נשמה עמוק. ונרגעה. ההקפות המשיכו במעלה הרחוב, ואז בירידה, ונהר החולצות הלבנות הגיע לבית הכנסת בחזרה. היא הייתה האחרונה, פסעה מעט מהורהרת לעבר המבנה הגדול, האדיר בגודלו. בחוץ, ליד הדלת, אוהד עמד שעון על ספסל- כאילו חיכה לה  שתגיע. וכשהיא התקרבה הוא ראה אותה וישר נכנס . התפילה המשיכה, תפילת גשם, מוסף, השעה כבר שלוש אחרי צהריים...

הוא לא אמר מילה.