"בפעם הבאה שהוא יפריע לך, תיקח את האגרוף שלך ככה, בלי לקחת תנופה" הראיתי לו למה אני מתכוון "ו ב – ו – ם, תכניס לו לתוך הפנים".
"מה, אתה משוגע" הוא נבהל "הוא הרבה יותר חזק ממני, הוא יכסח אותי".
"אתה לא מבין" אמרתי לו "הוא לא יעשה לך כלום. זו לא שאלה של כוח. הוא משועמם ומחפש לשעשע את עצמו והוא עושה את זה על חשבונך משתי סיבות: אחת היא שאתה מתרגז מזה והשנייה היא שזה לא עולה לו כלום. אם הוא יידע שיש מחיר לשעשוע, מחיר כואב, הוא ירד ממך. בגלל זה אני אומר לך לתת לו אגרוף אחד - אבל ממש ממש חזק".
התלמיד הביט בי במבט של חוסר אמון ויכולתי להבין שהוא חושב שוודאי יצאתי מדעתי.
"אהה…תודה, אבל…לא כל כך נראה לי שאשתמש ברעיון הזה".
"טוב" אמרתי "אני את שלי אמרתי. בכל אופן אל תדבר על מה שאמרתי לך עם אף אחד".
שבוע לאחר מכן הוא תפס אותי במסדרון ודיווח לי בהתלהבות שהרעיון עבד.
מאותו יום הפכתי להיות גורם עצמאי בשטח.
הצלחתי להתחבב כבר על כל הכיתה – כמעט. אמנם הייתי מדריך קשוח מכל האחרים ולא התפשרתי על דברים שבהם חשבתי שאני צודק אבל הייתי אכפתי הרבה יותר מכל מדריך אחר שהיה במערכת והאכפתיות הזו חלחלה למטה. בשביל המדריכים האחרים העבודה הייתה דרך נוחה להיות סטודנט ולהרוויח כסף. בשבילי ההדרכה הייתה משימת חיים, שליחות. הרגשתי מחויבות טוטאלית לעבודה כי היא הייתה בעצם כל מה שהיה לי. כל הרגשת הערך שלי, השייכות, היו קשורים במקום הזה. שם הייתי חשוב בפעם הראשונה בחיי, היו צריכים אותי. ואני עשיתי כל מאמץ לטעום מן התחושה הזו עוד ועוד.
אבל תלמיד אחד בכל זאת התעקש לעשות לי בעיות. הוא היה נעלם פתאום מכיבוי אורות ואני הייתי מחפש אותו כמו משוגע. כשחזר פתאום אחרי שעתיים, לא הואיל אפילו להתנצל. הוא אמר בצורה מתריסה שאיחר וכל האיומים שלי זכו ממנו רק לתגובה צוננת. גם את ניסיונות ההתקרבות שלי אליו הוא דחה בציניות ארסית שהעליבה אותי. לא הבנתי למה הוא מתנהג אלי ככה. מה עשיתי לו? מה אני יכול לעשות כדי לשנות את היחס שלו אלי? העובדה שהיה רק תלמיד אחד שהתנהג אלי בצורה עוינת כל כך לא שינתה לי. העניין פשוט שיגע אותי . בוקר אחד, לאחר שבלילה שעבר שוב נעלם לי מכיבוי אורות ניגש אלי דביר, המדריך הקודם של הכיתה שלי. דביר התנצל ואמר שהיה צריך להודיע לי שהתלמיד החסר היה בעצם אצלו. העניין הזה של המדריך הקודם, זה שתמיד זוכרים בגעגועים כמה הוא טוב, הפריע לי. למרות שידעתי שתמיד עושים האדרה של מישהו שכבר היה והיום הוא לא – "כשהוא היה זה היה לגמרי אחרת" או " הוא בחיים לא היה עושה את מה שעשית" – בכל זאת לא יכולתי להימנע מהרגשה לא נעימה. הרגשת חוסר השלמות.
הלכתי לדבר עם ראש הישיבה בקשר לתלמיד הזה והוא אמר לי: "אין בעיה. תביא אותו אליי. אני אדבר אתו". כבר ציינתי שראש הישיבה ראה את עצמו כאיזה ראש ממשלה". כשאמר לי את מה שאמר זה נראה כאילו העניין הפך להיות עניין ממלכתי. אם הוא אמר שזה בטיפול משמעו שזה בטיפול ואני יכול להיות רגוע. אלא שבפועל ראיתי שהתלמיד המעצבן ממשיך ביחסו אלי בדיוק באותה צורה. עברו כמה ימים ושוב הוא איחר באופן ניכר לכיבוי אורות ושוב זלזל באזהרותיי ובאיומי. התביישתי ללכת לראש הישיבה שוב ולנדנד לו, הרי הוא אמר את דברו בצורה כל כך מרשימה וסמכותית! לא יכול להיות שלא ישתנה כלום. אלא שכלום לא השתנה ונאלצתי ללכת אליו שוב. כשסיפרתי לו שדבר לא קרה הוא אמר רק: "תביא אותו שוב אלי". קראתי לו שוב לראש הישיבה. הפעם התלמיד כבר עלה מדרגה בחוצפתו וסיפר לכולם שראש הישיבה הצדיק אותו מולי. רתחתי מזעם אבל לא ידעתי אם הוא צודק או לא. בסופו של דבר, כמה ימים לאחר מכן, בארוחת צהרים, ניגשתי בהיסוס אל ראש הישיבה ושאלתי אותו אם הוא דיבר עם התלמיד.
"בוודאי" הוא ענה לי.
"אבל הוא מספר לכולם שהצדקת אותו" אמרתי.
"אני? התפלא" הצדקתי אותו? מה פתאום?!"
"אז למה הוא מספר כך לכולם?" שאלתי.
"לא יודע" ענה "דיברתי אתו באופן ברור מאוד".
הסתכלתי על ראש הישיבה בזמן שדיברתי אתו וראיתי שהוא מרגיש נינוח מאוד בתשובותיו. ציפיתי שיהיה מוטרד קצת מכך שתלמיד נעלם ו 'מצפצף' על המדריך שלו, אבל הוא לא נראה מוטרד.
"אני חיכיתי לשמוע על הפגישה" אמרתי לבסוף בהיסוס "אבל לא אמרת לי כלום".
הוא הביט בי בהפתעה ואמר: "אתם צריכים לעשות 'פולו – אפ' ולהתעדכן".
בהתחלה לא הבנתי בכלל מה הוא אמר. 'פולו אפ'? מה זה? רק אחר כך הבנתי שהוא מתכוון למעקב. השימוש במילים לועזיות שרגילים לדבר בהם בעולם העסקים היה חלק מן הפוזה הזו שלו. הוא התכוון שאני צריך ללכת אליו במיוחד ולשאול אותו מה התחדש לאחר השיחה. אבל למה בעצם? הוא הרי ידע שזה מטריד אותי. הוא ידע גם שזו הפעם השלישית שהוא קורא לתלמיד לשיחה. אם כך, הוא זה שהיה אמור לדאוג שהמצב יתוקן והוא זה שפישל. הוא לא הצליח לגרום לתלמיד לציית לדבריו והוא הדרגה הבכירה בבית הספר. אז למה, אם כל זה נכון, הוא כל כך זחוח ומרגיש מצוין עם עצמו ואני מוטרד?
התחלתי להבין שאני לוקח דברים הרבה יותר ברצינות מאחרים. אם ראש הישיבה יכול להתעלם מבעיה חינוכית בבית הספר רק משיקולי כבוד- 'אני לא אבוא אליך אלא אתה אליי' – אני לא יכול להמשיך לעבוד אתו. אני לא מתכוון להתפטרות או להתעלמות בוטה, אלא למצב שבו אני לא לוקח אותו בחשבון כשאני עושה את השיקולים שלי. כי אם אכפת לי יותר ממנו אז חוסר ההתאמה בינינו יבוא לידי ביטוי בלי סוף ויגרום לי עגמת נפש.
הבנתי שאני צריך לנקוט בדרך שונה. כלפי חוץ אומנם המשכתי להפגין קשיחות ואכפתי את הכללים ככל יכולתי אבל סמכתי על המערכת שתגבה אותי רק בצורה מוגבלת. במקום גיבוי מלמעלה התחלתי לבסס את הסמכות שלי על יחסי הדדיות עם התלמידים. התייחסתי לכל אחד ביחס ישר ליחס שהפגין כלפי. מי שהכיר יותר במאמציי ובאכפתיות שלי וגם התחשב בהם קיבל ממני יותר. כך נהגתי בנושא ניקיון החדרים, למשל. הפכתי אותו לאישי. כאילו אמרתי לתלמיד – אתה לא מנקה את החדר בשביל הכללים, אתה מנקה אותו כדי להיות נחמד אליי ואם לא תהיה נחמד אלי אני גם לא אהיה נחמד אליך – כשתרצה בכך. אבל לא עשיתי את זה כדבר טכני ורק כלפי חוץ: באמת היה אכפת לי מניקיון החדרים. ובאמת גם היה אכפת לי מכך שאנשים משחיתים רכוש של הפנימייה סתם. אבל הנושא שהכי הרתיח אותי היה חוסר התחשבות של אנשים בחבריהם שרוצים לישון. מהתחלת התפקיד ועד הסוף ניהלתי מלחמת חרמה באנשים שעשו רעש לאחר שעת כיבוי האורות והפריעו לאלה שרצו לישון. גם כשבאו אליי ואמרו לי: כולם מסכימים שהאור יישאר דולק, לא הסכמתי. ידעתי שיש אנשים שרוצים לישון אבל מתביישים או מפחדים להתעקש בגלל לחץ חברתי. רציתי להגן עליהם.
יישמתי את השיטה האישית גם לגבי התלמיד ההוא שגרם לי כל כך הרבה כאבי ראש. בתור ניסיון אחרון שלחתי לו, בהמלצת הרב דימשיץ, מכתב. הרב דימשיץ אמר לי כי יש אנשים שאי אפשר לפנות אליהם ישירות ולכן כדאי לי לפנות אליו דרך חבר או מכתב שבו אפרט מה מפריע לי. עשיתי את זה אבל התלמיד רק המשיך לצפצף עלי. לבסוף וויתרתי.
ערב אחד, כשכמה חבר'ה מהכיתה ישבו בחדרי והעבירו את הזמן בבדיחות וברוח טובה, נכנס פתאום התלמיד העקשן לחדרי. הוא חייך אליי חיוך שנראה לי שחצני ושאל: "זה הארון שלך?" והצביע עליו. אמרתי כן, אבל לא השבתי לו בחיוך. "השוקולד הזה שלך, השוויצרי, נמצא פה?" שאל.
"כן" אמרתי, שוב, עם פנים חסרי הבעה.
הוא ניגש אל הארון, פתח אותו ו…
"מה אתה עושה?" שאלתי.
הוא עצר לרגע והביט בי, תלמידים אחרים מסביב השתתקו והסתכלו. ראיתי שביב היסוס ראשון על פניו השחצניות.
"מה זאת אומרת?" אמר, מנסה לשמור על הארשת החייכנית השחצנית "לוקח שוקולד".
"השוקולד הזה הוא שלי, פרטי" אמרתי בהדגשה "לא של בית הספר".
"אז??" הוא חייך עדיין אבל כבר לא בביטחון כמו קודם.
"אז אתה צריך לבקש ממני".
"טוב, אפשר לקחת מהשוקולד?" אמר במנגינה, כאילו מדובר בטקס שצריך לעבור אותו.
"לא" עניתי.
החיוך נשאר על פניו עוד רגע אחד ואז, כשראה את מבע פניי האטום והבין שאני רציני, נמחק החיוך והתחלף בזעם. הוא טרק את דלת הארון ויצא במהירות מהחדר.
כך המשכתי לעבוד באותה שנה כגורם אוטונומי בתוך הפנימייה, משתדל לבצע את עבודתי בצורה הטובה ביותר מבלי להזדקק לעזרת המערכת. להפתעתי- זה עבד. ראש הישיבה היה מרוצה ממני, מנהל הפנימייה היה מרוצה ממני וגם אני הייתי די מרוצה.
כשהייתי נוסע לבית הוריי לשבת הייתי מרגיש כמו בלון מלא אנרגיה. הייתי מלא בחוויות ובתובנות ורציתי לשתף בהן את מי שנמצא מסביבי. הייתי חייב לעשות משהו כל הזמן. או לקרוא ספר ולהעסיק את עצמי לבד או לדבר עם מישהו. היה לי המון מה להגיד. הייתי מספר לאבא שלי על החוויות שלי כמדריך ועל המסקנות שהסקתי. הוא היה מקשיב לי אבל כל פעם שהייתי יוצא נגד המערכת ומאשים אותה באטימות או בטיפשות, הוא היה מעווה את פניו כמו שעושים כשמריחים ריח רע. התגובה הזו שלו, רק עודדה אותי להמשיך ולשכנע אותו שאני צודק. הייתי מגייס את כל יכולת השכנוע שלי ואת מה שהייתי שומע מהרב דימשיץ כדי לסיים כשידי על העליונה. אבל הוא לא השתכנע. הרעיונות שהבעתי לא עניינו אותו כל כך והוא היה מסוגל להפסיק באמצע הדיון ולהגיד: טוב, כבר דיברנו על זה מספיק. אבל אני הרגשתי שלא דיברנו על זה מספיק. אני לא מיציתי. כל מה שעניין אותו זה שאלך בתלם. אבל זה לא מה שעניין אותי ואני רציתי שמה שיעניין אותו יהיה מה שמעניין אותי. הרגשתי שהוא לא מקבל אותי.
עם אימא שלי המצב היה אחר. היא לא הייתה מתערבת כמעט בשיחות שלי עם אבי. אבל מבחינתה לא היו לדיבורים שלנו שום משמעות. בזמן הסעודה, היא הייתה מסוגלת להפסיק וויכוח פתאום באמצע הלהט, ולשיר. הייתי מסתכל עליה כאילו נפלה מהשמיים. מה, היא לא רואה שאנחנו באמצע משהו? היא הייתה מסתכלת עליי כאילו היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. זה היה משגע אותי. אימא שלי הייתה מסכלת על אבא שלי במבט נוזף על כך שהוא לא שר ואז הוא היה מפסיק פתאום לדבר איתי ומתחיל לשיר.
"אבל היינו באמצע משהו" אמרתי.
"אבל צריך לשיר" אימא שלי אמרה, בלי להביט בי.
"צריך? מי החליט שצריך? באמצע שאנחנו מדברים? אחרי שנגמור לדבר אפשר לשיר".
"אבל אתם אף פעם לא מפסיקים לדבר" היא אמרה, שוב, בלי להביט בי .
אוווווווף! אפשר להשתגע! מה אפשר לענות על טיעונים כאלה? אני שנאתי את השירה בשבת. לא רק שאימא שלי התחילה לשיר כשהייתי באמצע משהו חשוב להגיד, היא גם לא שרה יפה במיוחד. היא ואבא שלי היו שניהם זייפנים וכשהם שרו לא היה לי שום חשק להצטרף. הם שרו – כי צריך לשיר. לא עלה בדעתם ששירה בשבת נועדה לעונג השבת ובמידה שהיא לא עונג – אין חובה כזאת. אבל זה לא היה רק השיר שעיצבן אותי. זה היה הקיבעון. ההורים שלי לא רצו לשנות כלום. לא לשנות, לא לשמוע רעיונות חדשים. כלום. ואילו אני הרגשתי תסיסה מבעבעת מבפנים כל הזמן והייתי חייב לפרוק אותה איכשהו.
התסכול הזה מהבית גרם לכך שהעדפתי לא לחזור הביתה לשבת. בכל מקום אחר העריכו אותי: בישיבה, בפנימייה וחבריי מהצבא. רק כשחזרתי הביתה הרגשתי את ההרגשה המדכאת שאין לי מקום שם. שי, חברי משכבר, שהייתי פוגש אותו בערבי שבתות כשהייתי אצל הוריי, לא הבין מה אני רוצה. בפנימייה היו עושים שבת פעם בשבועיים כך שהייתה לי עבודה בשבתות האלה. מהשבתות הנותרות בחודש הייתי משתדל לנסוע לחברים ורק אם לא נשארה לי ברירה, הייתי נוסע הביתה.
סיפרתי לרב דימשיץ על ההרגשה שלי בבית הוריי.
"הם כל הזמן צועקים אחד על השני. הם לא מקשיבים – לא אחד לשני ובטח לא לי. אני מרגיש שאני מיותר שם. אני לא יכול להשפיע על כלום. אפילו על זמני ארוחות אימא שלי תעשה לי דווקא. אני לא יכול להישאר במקום שאני לא יכול להשפיע בו".
"אני מבין אותך מצוין" אמר הרב "אתה צודק במאה אחוז. אתה לא חייב ללכת לשם. אתה יודע, כשהייתי בחור ישיבה, גם אני לא הייתי אוהב לחזור הביתה. אימא שלי אומנם הייתה אימא נהדרת – אבל חונקת. לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות. בחופשים הייתי נשאר לבד בפנימייה וקורא ספרים. תבוא הביתה פעם בחודש, תהיה מנומס, וזהו".
מצאתי הרבה קווי דמיון בין משפחתו של הרב דימשיץ למשפחתי. הוא היה מספר שאביו היה תלמיד חכם שכל חייו עסק רק בלימוד תורה. הרב סיפר שעל קברו של אביו הספיד אותו רק במילים הבאות: "כל חייו עסק בלימוד תורה לשמה ולא זכה - לא לכבוד ולא לממון". על אמו סיפר שהייתה אישה כריזמטית וחזקה. היא זו שלמעשה החזיקה את הבית. אמו הייתה דברנית ופעילה ואביו היה שתקן מופלג. הרב דימשיץ כינה אותם 'דבילים רגשיים'. כבר כששמעתי את הביטוי לראשונה הרגשתי חיבה אליו. אני לא יודע למה. הכוונה בביטוי 'דביל רגשי' היא שיש אנשים חכמים מאוד שמבינים איך להסתדר בחיים, אפילו תלמידי חכמים גדולים, שענייני הרגש נראים להם כמו סרח עודף – בזבוז זמן ובכיינות. הרב דימשיץ טען שזו תולדה של מציאות החיים הקשה במקום שממנו באו. החיים הקשים מיקמו את הצורך בהתמקדות בעיקר בראש הרשימה.
אחד הסיפורים השגורים בפי הרב דימשיץ היה על חזרתו הביתה משוויץ לאחר שנתיים שלא היה בבית. הוא סיפר כי כשפתח את הדלת ונכנס הוא ראה את אביו יושב כרגיל מול הגמרא ולומד. כשראה אותו אביו, הוא לא אמר לו: שלום בני, איך היה? האם תרצה לאכול משהו? האם אתה עייף? לא! הוא אמר לו בהתרגשות: "הו, חיימק'ה, בוא יש לי חידוש נפלא להראות לך!". הרב דימשיץ הסביר זאת בכך שאביו לא ידע איך לפנות אל בני אדם באופן ישיר והדרך הזו הייתה הדרך היחידה שהוא הכיר לפנות אל מישהו כדי להביע את עצמו.
אומנם הכינוי 'דבילים רגשיים' היה כללי ונועד לתאר תופעה, אבל הרב דימשיץ הצמיד אותו בעיקר ליוצאי תרבות מסוימת – תרבות ליטא. למרות הכינוי 'דבילים' שמעורר הרגשה של זלזול היה נראה לי שהרב דימשיץ העריץ את יוצאי ליטא. כשמדברים על ליטא הכוונה לא למדינה שמשורטטת על המפה דווקא. 'הגיאוגרפיה היהודית' חילקה את המדינות באופן שונה. לכל קבוצת אוכלוסייה יהודית היו מאפיינים משלה ואלו קבעו לאן היא שייכת. כששאלתי את סבי וסבתי מהיכן באו היו אומרים תמיד: "פולניה" (לא "פולין"). אבל כשסיפרתי לרב דימשיץ את אופני ההתנהגות שלהם, הוא חקר אותי ביתר דיוק – מאיזו עיר הם הגיעו? כשסיפרתי לו הוא התלהב כמו ילד: נו, אז הם 'ליטבקים'.
המילה 'ליטבק' קיפלה בתוכה עולם שלם. כשאמרת 'ליטבק' היה עולה מיד במחשבתך הגאון מוילנה. אותו רב שעל גאונותו התהלכו אגדות וגם נודע כמתנגד חריף ביותר לחסידות. 'ליטבק' היה אדם למדן, חריף שכל ושנון שהשכל הישר נר לרגליו והוויות החיים לא זרות לו. הליטאים שנאו את הבורות. הם לא אהבו דיבורים על נסים ועל צדיקים. הם האמינו שלימוד תורה צריך לבוא לפני כל דבר אחר וככל שאדם היה חריף שכל יותר, כן נחשב בעיניהם. זה אומנם לא נאמר במפורש בשום מקום, אבל כל מי שאי פעם הכיר 'ליטבק' ידע שהוא מעדיף שבנו יהיה 'איינשטיין' ויעזוב את הדת ואת המסורת, מאשר שיישאר מאמין ויהיה רב'ה חסידי.
תגובות