המצח שלך גדל קצת בימים האחרונים, לא? זה בגלל שלמדתי כל כך הרבה דברים, וכבר לא היה מקום לשים הכל. מתחתי אותו ככל שניתן. לא יכולה להמנע מהמחשבה שאף פעם לא ראיתי אותך רכה כל כך. חולשה. כך קוראים למצב בו אני שרויה כעת. כן, חולשה. ובכל זאת. רכות שנשפכת ממך והלאה, מתפזרת עלי כמו אבקת קסמים פֵיָתית (או אולי סתם ערמת נצנצים מזויפת?). תמיד היית נחושה, זריזה, יודעת. את יודעת? אני לא מרגישה שאני הולכת למות. גם אחרי שהרופא נפרד ממני לשלום, ולא שכח להספיד קצת, משכתי בכתפיי אל מול גבו הדק - לא אתה הוא שקובע. ובכל זאת את נפרדת. כותבת לנו מכתבים עד שנגמר הכח. אולי אקליט. כבר אי אפשר להחזיק עט ביד, או להקליד. המחשבות מתערפלות, והדעה כבר לא תמיד צלולה. ומלבד זאת אין דבר שלא אמרתי לך בחיים. הכל היה גלוי וידוע. ורק אולי לבקש סליחה. אי אפשר לחשוב על החיים בלעדייך, על לגדל ילדים בלעדייך. על אבא. אני עוד לא הולכת. נלחם במחלה הזאת עד שננצח. חזר בך לפתע ניצוץ של חיים. משהו שמצליח להראות לי אותך עם שלושים הקילוגרמים שאיבדת, והצבע הרגיל של העור, והשיער. את עוד תראי, הוא יהיה יפה משהיה אי פעם. אני כבר לא מאמינה. מישהו אמר לי שחשוב שאהיה בזמן שקוברים אותך באדמה. כאילו שאני צריכה לראות שזה קורה כדי להאמין. וכל מה שיכולתי לחשוב - יש כאן נוף משגע שינעים לך את הזמן, ואם הצלחתי להתייחס לכל מי שטרח והגיע ללוות אותך לשם. בכל פעם שסיפרתי למישהו שדמיינתי את הלוויה שלך עשרות פעמים בשבועות האחרונים, העיניים שלו נמלאו בדמעות. אני לא מבינה למה דווקא המשפט הזה כל כך צורב להם, הלא היה קשה הרבה יותר אילו הלכת לנו פתאום, בלי אזהרה מוקדמת. וכמה דוגמאות מחרידות עולות בי בכל פעם שאני חושבת על כך. אני חושבת עלייך הרבה. הבזקים של זכרונות מהעבר הרחוק, וזה הקרוב יותר. התמונה שלך לא אומרת לי כלום. את נראית בה בהירת עור, לא צהובה- כתומה כשהיית ביום האחרון שראיתי אותך. ביום שלפני. את מחייכת שם, ומדברת, לא תופסת את העיניים במבט שאי אפשר לטעות בו. אותו מבט שלא ראיתי מעודי, ואין בי מילים בשבילו. לעיתים גם לחשוב עליו אני לא מסוגלת. אני לא יודעת למה לא אמרתי לך אז שאני אוהבת אותך. ידעתי שלא תהיה עוד הזדמנות, ולא אמרתי. אולי בעצם לא ידעתי. וחוץ מזה, אני יודעת שידעת, אמרתי לך לא פעם. ובכל זאת המחשבה הזו אינה מרפה. בהתחלה פחדתי מפניהן, מפני המחשבות. פחדתי שאת יושבת שם למעלה, ורואה הכל. יודעת בדיוק על מה אני חושבת, ומה חשבתי עד היום. תפקיד של אלוקים נתתי לך. וזה עבר. עוד לא עברו חודשיים, ובדיוק כמו שתמיד אומרים, החיים כאן נמשכים. אני בונה לי בית, עוד מעט תהיה לנו גינה. כולם אמרו שטוב שהתחתנתי לפנֵי. שאת זכית. ושאני. ובכל פעם שאמרו חשבתי- הם לא יודעים עד כמה. רציתי לספר לך שטוב לי, וקשה. שעברתי לעבוד מהבית, וצריך להתרגל לזמן שהתפנה פתאום. (אולי לשמוע איך זה היה בשבילך כל השנים, וכמה חשוב, כשיהיו ילדים, שאמא תהיה בבית כשהם חוזרים). וגם שלא פשוט ליצור קשרים חדשים, ולהתחיל עוד התחלה, ועוד. על המצבה שלך כתוב - עלתה לשמים טרם זמנה. בכל פעם שאני ניגשת אל הטלפון לומר לך איזה דבר, או סתם לשאול מה שלומך, אני חושבת על המילים ההן. על כך שאני עוד צריכה אותך כאן. ושאולי כתבו את המשפט הזה בשבילך, כי גם את לא לגמרי ידעת.