לרגע יכולתי לחוש איתך שמחה אין קץ. לרגע יכולתי לראות שאת מרגישה עשירה יותר מאי-פעם. עניה מרודה שכמותך. דבר אין לך בעולם, ולו רק משום שאינך מסוגלת לראות את שיש. ולו רק משום שהעולם מסתכם תמיד בחצי הכוס הריקה, עמוק מזה אינך מסוגלת להתבונן. ואם תאמרי- הנאצים אשמים, הם הגבילו את יכולת הראיה שלי, חצו אותה. והלא שתינו יודעות, גם את במעמקי לבך, שאין זה נכון. שגם לפני הזועה הזאת לא אחזת ימים טובים בזרועותייך. אותם ימים בהסתכלות ממרחק הפכו מתוקים-מתוקים, התערבבו עם הילדות שבספרים. אותה ילדות שלא היתה לך מעולם. עצבות תהומית היתה בשמחה שלך היום. עצבות על כך שלא היו כמעט ימים כאלה בשמונים שנותייך, עצבות על כך שאינך מסוגלת להרפות מהכאב, מהמרירות, אף לא לרגע אחד. נדמה היה כי הפה והעיניים שלך- לכל אחד רצון משלו. אחד מביע את שמתחולל בפנים, והשני אינו מרפה מן ההרגל. אינו מצליח לוותר על הרע שאת כל כך אוהבת. נגענו בליבך היום, עוררנו נקודות של אור. נדמה שכבר שנים הן ישנות. התכבי אותן מיד אחרי לכתנו? אני כותבת לך משום שיש בי עוד תקוה שיבערו בך ולו יום אחד נוסף.