[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
הצבא שינה את יעודו להרג בלבד?! על מה אתה מקשקש? חושב שאתה חי בשבדיה? אלמלא הצבא הזה היינו כולנו נשחטים, (כן - כמו צאן בטבח!) כפי שהיה בשנים שטרום הקמת המדינה (אתה יודע, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט וכן הלאה) הצבא שלנו כל כך מוסרי, עד שזה מגיע למימדים אבסורדיים, ששולחים ילדים יהודיים למותם כדי שלא לפגוע בפלסטינים "תמימים" שנותנים מחסה למחבלים ותומכים בטרור - סתם לדוגמא.
אם השהיה בלבנון היתה מוצדקת או לא, זאת סוגיה מדינית שיש בה דעות לכאן ולכאן. אבל גם אם לא היינו צריכים להיות שם, זה לא מצדיק את מה שכתבת.
[ליצירה]
זוית אחרת
ואולי זה לא נכון? - אולי להיות "אני" זה להיות ברגעים שאת רואה בהם שכחה? אולי אף פעם לא ידעת מי זאת את, וטעית להאמין שאת ה"יומיום הכאב, המרוט, העייף, המעוך" וכו', עד כדי כך שה"אני" השמחה, החיה, האופטימית, נדחית כמשהו חיצוני.
תשקלי את זה, שה זה נותן להסתכל על זה ככה...
[ליצירה]
אונס מילולי
מסכימה עם בעז - לא כל גסות רואיה לשמש כדימוי. יש גבול. אבל נראה לי שדרך פריצת הגבול בשיר, השיר גם *עוסק* בעניין של פריצת גבול. החדירה הכפויה הזאת לעולם הכי פרטי, לכאבים הכי אינטימיים של הזולת ("על כאבי המחזור שלך. במיוחד בשבילך" איכסה). זאת השאיפה של הדובר-הגבר כלפי הנערה שלו, וזאת, כך מציע הכותב, שאיפה של סופר כלפי קהל הקוראים שלו - לחדור בכח למקומות הפרטיים הרגישים (המדממים...) של נפש קוראיו. וכל זה נגמר רק בעוד כאב, ובהרגשה רעה דשל חוסר טעם וחוסר משמעות.
טקסט שמתייחס לעצמו - שיר משחית על השחתה.
[ליצירה]
אוי, חבל...
מאוד אהבתי את שלושת הבתים הראשונים.
לפני שקראתי את ההסבר שלך חשבתי שבבית הרביעי יש ביטוי חריף לתשוקה כל כך עמוקה להתכללות עם האהובה עד שהכותב משתוקק לביטול עצמו. עכשיו כשאני מבינה את זה ככה, זה ממש עצוב...