[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
זה בעצם לא על הצונמי, זה על הבלוף שב"גלובליות" שלנו. על איך שאנחנו נהנים כאילו להיות חלק מכל מה שקורה, להזדעזע, לבכות לתרום ומה לא, מתוך הבית החמים-נעים שלנו, פוגשים באסונות של מישהו אחר רק דרך הקופסה הקטנה. מרגישים טוב עם עצמנו במחוות הקטנות שלנו, שבטלות במליונים.
יפה לך.
[ליצירה]
זוית אחרת
ואולי זה לא נכון? - אולי להיות "אני" זה להיות ברגעים שאת רואה בהם שכחה? אולי אף פעם לא ידעת מי זאת את, וטעית להאמין שאת ה"יומיום הכאב, המרוט, העייף, המעוך" וכו', עד כדי כך שה"אני" השמחה, החיה, האופטימית, נדחית כמשהו חיצוני.
תשקלי את זה, שה זה נותן להסתכל על זה ככה...