[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
אונס מילולי
מסכימה עם בעז - לא כל גסות רואיה לשמש כדימוי. יש גבול. אבל נראה לי שדרך פריצת הגבול בשיר, השיר גם *עוסק* בעניין של פריצת גבול. החדירה הכפויה הזאת לעולם הכי פרטי, לכאבים הכי אינטימיים של הזולת ("על כאבי המחזור שלך. במיוחד בשבילך" איכסה). זאת השאיפה של הדובר-הגבר כלפי הנערה שלו, וזאת, כך מציע הכותב, שאיפה של סופר כלפי קהל הקוראים שלו - לחדור בכח למקומות הפרטיים הרגישים (המדממים...) של נפש קוראיו. וכל זה נגמר רק בעוד כאב, ובהרגשה רעה דשל חוסר טעם וחוסר משמעות.
טקסט שמתייחס לעצמו - שיר משחית על השחתה.
[ליצירה]
אוי, חבל...
מאוד אהבתי את שלושת הבתים הראשונים.
לפני שקראתי את ההסבר שלך חשבתי שבבית הרביעי יש ביטוי חריף לתשוקה כל כך עמוקה להתכללות עם האהובה עד שהכותב משתוקק לביטול עצמו. עכשיו כשאני מבינה את זה ככה, זה ממש עצוב...
[ליצירה]
זה עצוב. המשיכה הזאת דווקא לאנשים שדוחים אותנו. זו מין מחשבה (לא מודעת) כזאת, כאילו - "אני לא שוה כלום. אם אתה מקבל אותי, סימן שאתה שווה בערך כמוני, ואז אפשר לזלזל בך. לעומת זאת, אם אתה דוחה אותי - סימן שאתה שווה יותר ממני, ואז אני מעריך אותך ונמשל אליך". אם נאהב את עצמנו יותר זה לא יקרה...