[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
איזו כתיבה חצופה, יומרנית ושחצנית!! כביכול - האדם ברא את עצמו ("לי יאורי ואני עשיתיני" - מי אמר למי?)וברא את אלוקים כדי לתת לעצמו גבולות ומשמעות. אכן, אחד מהמאפיינים של עקבתא דמשיחא. כן, גם הבלבול וגם השחצנות ובמיוחד החוצפה - בעצם מבשרים טוב!
[ליצירה]
הממ... זה נשמע כמו סימפוניה של הרס עצמי. כמו אש שמכלה את עצמה (אחרי שגמרה לכלות את כל היתר). הפסנתרן שוכח את עצמו ואת העולם בהתמכרות לתהליך שגורם לו להתנתק מהם יותר ויותר, ולשקוע בתוךהעולם שהצלילים בונים לו, עד שהוא כבר לא רואה ושומע לא את ציפור השיר (הרוח האמיתית של הנגינה והיצירה?) ולא את הילד (עם מה שילד מסמל), ולבסוף הוא "מתפוצץ".
שומעים את המתח ההולך וגובר גם בקצב של השיר. חוץ מה"צלצלי שמה" שהורס את המשקל. ועוד משהו שהפריע לי - ה"ילד משיט גפיו באויר" נשמע לי מפחיד, זוועתי משהו. כאילו הגפיים לא מחוברים אליו. אני מניחה שזה אמור היה להיות חלק מאוירה הנעימה שמאפיינת את תחילת הנגינה, ביחד עם ציפור השיר, אבל בארץ כמו שלנו זה לא ממש מעורר אסוציציות חיוביות (אולי אם תחליף את המילה "גפיים"...)
טוב, עד כאן (אני אף פעם לא יודעת איך לסיים!) יום טוב לכולם. כנפי שחר.
[ליצירה]
אוי, חבל...
מאוד אהבתי את שלושת הבתים הראשונים.
לפני שקראתי את ההסבר שלך חשבתי שבבית הרביעי יש ביטוי חריף לתשוקה כל כך עמוקה להתכללות עם האהובה עד שהכותב משתוקק לביטול עצמו. עכשיו כשאני מבינה את זה ככה, זה ממש עצוב...
[ליצירה]
נראה כאליו נכתב במצב רוח ממש סגרירי. עוד אחת מיצירות היאוש הציניות האלה, תקרא לזה פוסט או לא פוסט. רק לא הבנתי את הכותרת (שמזכירה לי את knock knock knocking on heaven's door)
[ליצירה]
אונס מילולי
מסכימה עם בעז - לא כל גסות רואיה לשמש כדימוי. יש גבול. אבל נראה לי שדרך פריצת הגבול בשיר, השיר גם *עוסק* בעניין של פריצת גבול. החדירה הכפויה הזאת לעולם הכי פרטי, לכאבים הכי אינטימיים של הזולת ("על כאבי המחזור שלך. במיוחד בשבילך" איכסה). זאת השאיפה של הדובר-הגבר כלפי הנערה שלו, וזאת, כך מציע הכותב, שאיפה של סופר כלפי קהל הקוראים שלו - לחדור בכח למקומות הפרטיים הרגישים (המדממים...) של נפש קוראיו. וכל זה נגמר רק בעוד כאב, ובהרגשה רעה דשל חוסר טעם וחוסר משמעות.
טקסט שמתייחס לעצמו - שיר משחית על השחתה.