[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
זוית אחרת
ואולי זה לא נכון? - אולי להיות "אני" זה להיות ברגעים שאת רואה בהם שכחה? אולי אף פעם לא ידעת מי זאת את, וטעית להאמין שאת ה"יומיום הכאב, המרוט, העייף, המעוך" וכו', עד כדי כך שה"אני" השמחה, החיה, האופטימית, נדחית כמשהו חיצוני.
תשקלי את זה, שה זה נותן להסתכל על זה ככה...
[ליצירה]
אונס מילולי
מסכימה עם בעז - לא כל גסות רואיה לשמש כדימוי. יש גבול. אבל נראה לי שדרך פריצת הגבול בשיר, השיר גם *עוסק* בעניין של פריצת גבול. החדירה הכפויה הזאת לעולם הכי פרטי, לכאבים הכי אינטימיים של הזולת ("על כאבי המחזור שלך. במיוחד בשבילך" איכסה). זאת השאיפה של הדובר-הגבר כלפי הנערה שלו, וזאת, כך מציע הכותב, שאיפה של סופר כלפי קהל הקוראים שלו - לחדור בכח למקומות הפרטיים הרגישים (המדממים...) של נפש קוראיו. וכל זה נגמר רק בעוד כאב, ובהרגשה רעה דשל חוסר טעם וחוסר משמעות.
טקסט שמתייחס לעצמו - שיר משחית על השחתה.
[ליצירה]
איזו כתיבה חצופה, יומרנית ושחצנית!! כביכול - האדם ברא את עצמו ("לי יאורי ואני עשיתיני" - מי אמר למי?)וברא את אלוקים כדי לתת לעצמו גבולות ומשמעות. אכן, אחד מהמאפיינים של עקבתא דמשיחא. כן, גם הבלבול וגם השחצנות ובמיוחד החוצפה - בעצם מבשרים טוב!