אל אנשי השעות הקטנות התינוק של אפי והילה שגרים בקומה חמש בוכה זה הלילה השישי ברציפות. אולי צומחות לו השיניים. לא אכפת לו שכבר מאוחר ושהוא מעיר את השכנים. הילה חושבת שהוא אולי רעב, ומנסה להניק אותו. הוא נרגע קצת ומתבונן בה בעיניים הגדולות שלו, היא מחזירה לו במבט המואר של אמהות טריות שעדיין מופתעות לגלות שיש להן ילד. היא משכיבה אותו לישון ומקווה שזו הייתה הפעם האחרונה הלילה. יש לה מבחן בפסיכולוגיה בעוד שבע שעות. כעבור שעה הוא שוב בוכה. שוב היא קמה להאכיל אותו, ואחר כך מתיישבת בסלון עם הקלסר הענק שלה ומנסה ללמוד משהו עד הפעם הבאה שהוא יבכה. היא נרדמת באמצע קריאת מאמר משעמם במיוחד, ומתעוררת רק כשהקלסר צונח מברכיה אל הרצפה. היא מדדה בעייפות לעבר חדר השינה, ומדליקה את המנורה הקטנה שבצד המיטה. "אני לא מאמינה שכבר שלוש", היא אומרת בקול, "אני בטוח אכשל במבחן הזה". אפי מתעורר ושואל מה קרה. "כלום, לך לישון", היא אומרת לו, ומכבה את המנורה. ******* בקומה שלוש, בדירה עם הדלת המכוסה ציורי ילדים, יאיר מדליק את המנורה הקטנה שעל השידה. הוא מתנשם בכבדות ומסתכל על שירה, שנוחרת קלות לצידו. הוא מושיט אצבע ומסיט בעדינות את השערות שמכסות את שפתיה. כבר תשע שנים שהוא מקיץ מתוך סיוטי הקרב שלו אל פניה השלוות. הוא קם מהמיטה והולך לשירותים. כשהוא יוצא, נועם מחכה לו במסדרון, אחוז חרדה. "אבא, יש לי משהו מתחת למיטה, בוא תראה!", הוא מושך אותו אל החדר. יאיר מתכופף לחפש את השד שמתחת למיטה, וחובט ברצפה מספר פעמים בעזרת המטקה האדומה של נועם. "זהו, חמוד", הוא אומר לו, "עכשיו כבר אין לך ממה לפחד." נועם מסתכל עליו בהערצה ועוצם את עיניו. יאיר מנשק אותו, ופונה אל המיטה של מעיין. "לא", הוא רוטן בקול, "אני לא מאמין שזה שוב קרה". היא הפילה את הבקבוק שלה, והמזרן ספוג במים. הוא מוציא פיג'מה נקייה מהארון ומחליף לה, ומשכיב אותה לישון ליד שירה שמתעוררת ומחבקת אותה. "אני אשן על הספה", הוא אומר בפיזור נפש, וממהר לצאת מהחדר. הוא נכנס אל המטבח ופותח את המקרר בתנועה אינסטינקטיבית. הוא עומד ובוהה במדף מוצרי החלב, וההבזקים ממשיכים לרצד מול עיניו, הולכים וסוגרים עליו. כששירה קמה לשירותים כעבור רבע שעה, היא מוצאת אותו יושב מכווץ כולו מול המקרר הפתוח. "נגמרה להם התחמושת", הוא לוחש לה, "הם יהרגו אותם." היא מתיישבת לידו ומלטפת את ראשו, והוא חוזר לעצמו לאט לאט. "לך לישון ליד מעיין", היא אומרת לו, "בבוקר נתקשר לד"ר נוימן, טוב?" הוא מהנהן בראשו והולך אל חדר השינה. שירה סוגרת את המקרר. ******* גברת ברכה מקומה שתיים פותחת את המקרר ומוזגת לעצמה כוס מים. היא לא מצליחה להירדם בשקט הזה. מוזר, כשהילדים היו קטנים היא הייתה זו שתמיד התלוננה על הרעש, ומשה היה צוחק ואומר לה שהם עוד יתגעגעו אל הימים האלה. היא עומדת במטבח ומתגעגעת, בעיקר אליו. לפני ארבע שנים הוא נפטר מדום לב, והיא עדיין מנסה להבין איך נושמים לבד אחרי חמישים שנה ביחד. היא מתלבטת עשר דקות בין תה רגיל לנענע, ובסוף מחליטה שבא לה קפה. המים מבעבעים להם בקומקום החשמלי, והיא חושבת על הנכד שלה שנמצא עכשיו בעזה. פסים דקים של אור חודרים דרך התריסים אל הסלון החשוך. היא מתיישבת על כסא הנדנדה החורק, ומדליקה את הטלויזיה כדי לראות איך השריף מצליח לפתור את תעלומת הרציחות המסתוריות בעיירה הקטנה שבאריזונה. מסתבר שהקופאית הבלונדינית החמודה היא בעצם פסיכופטית שברחה מהכלא והרעילה את כל הגברים שניסו להתחיל איתה. היא מכבה את הטלויזיה, ומחייכת. משה בטח היה עולה על זה מההתחלה.