אנחנו לפני היום הנורא בו אני מביט בך בתמונתך החיוורת דוממת כל כך. אתה מחייך, כך לפחות היה נהוג לעשות כשהצטלמו לחברוּת בקופת חולים (את זאת סיפרו לי). אני אוהב את היום בו תמיד התווכחתי איך ומה ללבוש. רציתי צבעוני עם פסים או משבצות והם רצו כחול/ לבן/ שחור/ חלק. כשהיו דוממים שם כולם מסביב, אני רחשתי חיים. הרי אני המשך שלך ,אתה יודע, אני- חי אתה- אתה גם כן בתוכי בתוכנו בצמחים שיונקים אותך כבר 22 שנים. השנה הרגשתי צורך. צורך עז לבוא ולהגיד: עוד מעט עוד מעט ואזרע אותך לדורות הבאים שיבואו.