אל מול גדרות התיל של מיידאנק
נערות תולות כביסה.
ובתנור הלחם נאפה
אל מול הקרמטוריום.
וכשהר האפר נשקף מן החלון האחורי
נשים מטאטאות בקפידה את הבית
לסלק כל גרגר עפר.
שיר נורא וחזק, מצמרר. הרעיון מטלטל. המסר חודר לעצמות.
בשתי השורות הראשונות ההשוואה לא לגמרי ברורה, וחבל, כי הן הפתיחה. לדעתי צריך להוסיף את המילה 'חוטים' - חוטי תיל וחוטי כביסה.
תודה על חויה,
בשורות טובות, ישועות ונחמות.
[ליצירה]
...
הבהרה קטנה..
כתבתי את זה בחצי-חיוך.
אני לא מרגישה ככה כל הזמן.
ב"ה באמת עושים שם עבודה חשובה.
אבל יש קטעים, ואני בטוחה שזה ככה בכל מדרשה (ולא... לא עפרה..), שהעיסוק בטפל קצת משתלט, וצריך לא "להיבלע" בזה..
או בקיצור, אם רוצים לעבוד במקום כזה, ולהיות מחוברים לאנשים בשטח, צריך לדעת שבין לבין גם גוזרים בריסטולים...
[ליצירה]
..
עשיתי כולה שני טסטים (ועברתי בשני, למען הסר ספק).
זה היה אחרי שעזבתי לאנחות את המורה ההוא מפ"ת, ועברתי למורה מצויין באריאל. עברתי אצלו טסט אחרי 14 שיעורים. (שזה כלום, בהתחשב בזה שהוא היה צריך למחוק את כל הרגלי הנהיגה הגרועים שלי, וללמד אותי לנהוג מחדש. ממש הכל מהתחלה).
ו"קצף צהבהב סמיך", נו מאיפה? אפרים קישון, מכיר? אם לא, אף פעם לא מאוחר.
[ליצירה]
...
קיבלתי.
מסכימה איתך (:.
את הסיפור הנ"ל כתבתי לשם ההנאה שבכתיבתו. יש בסוג כתיבה כזה משהו נעים, חלק, זורם..
וחוצמזה מזמן טענתי שאני יותר טובה בשירה מאשר בפרוזה.
[ליצירה]
..
התדיינו על זה בהקשר ליצירה של יאיר שגיא, על הקטע של הטבילה במקווה.. והיו שם כמה בנות שטענו שהוא תיאר את זה יותר טוב מאישה. בלי לעבור את זה.
ו"גשרים" של ילד. סיפור אהבה מנקודת מבט של בחורה, כשהכותב הוא גבר. דווקא בסיפור ההוא הרגשתי שאפשר להבחין שגבר כתב את זה. אמנם גבר מוכשר מאוד, אבל עדיין גבר.
ועל "רצוא ושוב" שלי, אמרו שזה ממש כמעט זה, אבל בכ"ז מרגישים שבחורה כתבה. שאני לא באמת מכירה את העולם של הישיבות מבפנים.
---
דוד גרוסמן ב"מישהו לרוץ איתו" עשה את זה ממש טוב, מנקודת המבט של תמר. אבל עד הסוף, עד הסוף, בצורה שמי שחווה את החוויה יוכל להזדהות לגמרי? לא יודעת..
תגובות