בקבוקים
חלק ראשון מתוך שניים
כמו תמיד, הגיע השלב בחופש שכבר אין מה לעשות בו. טליה ואני ישבנו בחדר שלי על הפוף והתלוננו על החום.
"אולי נצא להרויח כסף", אמרה טליה.
"איפה?"
"לא יודעת, אבל כשיהיו לנו מאתים שקלים נוכל לקנות אופנים ולרכב עליהם יחד".
"מאתים זה המון", הזכרתי לה, "וחוץ מזה - אף אחד לא יקבל אותנו לעבודה. צריך לחשוב על משהו אחר".
שוב ישבנו והתלוננו על החום. אני לקחתי עתון מהרצפה ועינתי בעמוד עם הידיעות המענינות. טליה לא נעלבת כשאני קוראת, וזה הדדי. חלק מהחויות המשותפות שלנו הוא הקריאה בצותא, זו לצד זו.
הכותרת היתה מענינת, והקראתי את הידיעה לטליה: "ילד כבן עשר גלה בשדה הסמוך לביתו אוצר חבוי באדמה בשווי של אלף ושמונה מאות שקל. ככל הנראה היה האוצר שלך לשודדים שהסתירו אותו בשדה".
"וואלה!" התפעלה טליה.
הלכנו להראות את הקטע לאמא שלי. אמא אפילו לא קראה עד הסוף. הפסיקה באמצע והרימה אלינו את עיניה:
"אוצר! אתן יודעות - גם לי יש אוצר!"
חשבתי שהיא תגיד שאנחנו, הילדים, הם האוצר שלה, כמו שהיא אומרת תמיד, אבל אמא הפתיע אותנו.
"אוצר אמיתי, עם כסף".
טליה ואני התמקמנו יחד על הכסא המסתובב. היה צר וצפוף ונעים.
אמא התחילה לספר:
"כשהייתי בערך בגילכן הכרתי ילדה שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי - נחמה. היינו עושות הכל יחד. יום אחד החלטנו להרויח כסף".
טליה ואני החלפנו מבטים.
"בתקופה ההיא היו קונים את החלב בבקבוקי זכוכית. לאחר ששתו את תכולת הבקבוק - היתה אפשרות להחזירו למכולת, ותמורתו לקבל הנחה ברכישת הבקבוק הבא. הצענו לשכנינו שאנו נבצע בשבילם קניות ונחזיר במקומם את הבקבוקים למכולת, ובתמורה לכך הם יפרישו לנו חלק מהסכום הלא-גדול. לשמחתנו, רבים מהם הסכימו, בעיקר זוגות זקנים ועקרות בית עמוסות. וכך, כל יומים-שלשה, היינו עוברות אצלם ומקבלות את מיכלי הזכוכית. תמורת כל אחד שהבאנו לחנות - השתכרנו כמה גרושים. כעבור זמן מה הצטבר אצלנו סכום גדול, ואנו המשכנו לאסוף ולהחזיר, לאסוף ולהחזיר. בשלב מסוים התלבטנו מה נעשה עם הכסף. נחמה לא רצתה לקנות ממתקים, שנגמרים מהר. הסכמתי אתה, אבל גם לי לא היה רעיון מה לקנות. בעצם, לא חסר לנו דבר. בסוף החלטנו ל---"
"להחביא את הכסף!" קראנו, טליה ואני, פה אחד.
"נכון!" צהלה אמא, "מוקדם מאד בבקר, כשאף אחד לא ראה, הלכנו לגינה הצבורית, מצוידות באתי חפירה ובכסף שהרוחנו. ליד הגינה היה שטח אדמה גדול ולא מעובד. כרינו בור, והטמנו בו הכל".
"ואיפה האוצר היום?" שאלה טליה בנשימה עצורה וקפצה מהכסא.
"הוא עדין באותו מקום. אלא אם כן בנו שם משהו".
"אמא!" קמתי גם אני והזעפתי פנים, "למה לא ספרת לנו על האוצר אף פעם?"
"האמת - שכחתי ממנו לגמרי. נחמה תמיד אמרה שנשמור אותו למשהו חשוב באמת. הזמן עבר, ולא מצאנו שום דבר חשוב באמת... בינתים שתינו התחתנו וילדנו ילדים מתוקים, ופשוט שכחנו".
"אולי נחמה לא שכחה? אולי היא כבר השתמשה באוצר?" הקשתה טליה.
"לעולם לא!" כעסה אמא, "הבטחנו אחת לשניה שנוציא אותו אך ורק ביחד!"
החלטתי לזרז את הענינים, ולכן אמרתי: "יאללה, אמא, תתקשרי בבקשה לנחמה ותקבעי להפגש אתה בגינה".
"מתי?"
"מחר בבקר".
טליה ואני נעמדנו, סקרניות וקצרות רוח, ליד אמא המחיגת.
בשעה הראשונה לשיחה, למרות שדברו לאחרונה לפני לא יותר מחדשים, אמא ונחמה פטפטו על כל הנושאים שבעולם. על הדברים הרגילים, כמו: בעל, ילדים, עבודה, פוליטיקה. ועל דברים אחרים, כמו: רעידת האדמה האחרונה, חברה משותפת שילדה תאומות, שרברב רמאי שהיה אצל נחמה, העוגה המפוארת ליומולדת שלי, העתון המקומי שנסגר. ואז, כעבור ששים דקות, הן הגיעו לנוסטלגיה.
העברתי לאמא פתק: "תזכירי את האוצר", כי חשבתי שאולי היא בכלל שכחה מהענין. אמא הזכירה.
"האוצר!" התלהבה נחמה, "את יודעת - יש לי עדין את מפת המטמון!"
כך התברר שיש גם מפה המסמנת את מִקומו המדויק של האוצר. אמא ונחמה קבעו להפגש מחר בבקר, ואז המשיכו לדבר ולדבר. ´אמא, לא יהיה לך מה לספר לה מחר, בגינה´, רציתי לומר לה, אבל טליה כבר משכה אותי לחדר. וחוץ מזה, ידעתי שבכל מצב הן ימצאו נושאים לשיחה.
חלק שני ואחרון - בקרוב בעזרת ה´.
תגובות