"ברוכים הבאים למוזיאון ההיסטורי הגדול בישראל לקבוצות אתניות!" פתחה המדריכה החביבה את הסיור החגיגי של יום העצמאות המאה למדינת ישראל. גם נמרוד ואמו באו, כמו כולם להנות מהסיור שהיה פתוח חינם לציבור הרחב.
"היום נסייר בכל הכלובים ובכל התחנות ונזכה להכיר מקוב קבוצות אתניות רבות שכבר אבדו, למזלנו, מהעולם ולהכיר במעט את ההיסטוריה של עולמנו הקטן. בם הנהלת האתר אתם מתבקשים שלא להתקרב לכלובים ולא להאכיל את המוצגים כי זה מסוכן מאוד לכם ולהם. תהנו מהסיור!" דקלמה המדריכה ומתחה חיוך מפירסינג לפירסינג.
"כבר מימין, אתם יכולים לשמוע את קולות הפיצוצים, המדומים כמובן, של חברי המחתרת האירית שחיו לפני כמאה שנה והיו מומחים בפיצוץ אנשים."
"על מה הם נלחמו, למה הם פיצצו כל הזמן?" שאלה אחת, בקול רם במיוחד, מנסה להתגבר על קולות הנפץ התכופים.
"כי הם רצו עצמאות. אלא שהטעות שלהם היתה, שכבר היתה להם אבל הם לא הכירו בה..." ענתה בציניות מכוונת.
צחקוקים נשמעו בקהל.
"אמא, נגיע לכלוב המיוחד שהטחת לי?" שאל נמרוד, בנה יחידה (כמובן, וגם זה יותר מדי!) של ג'ניפר, בת 35 ממרכז הארץ (=מרכז תל אביב).
"כן, חמוד אבל תתאזר בסבלנות". ענתה בקוצר רוח.
"חבר'ה, אנחנו עומדים להגיע לכלוב של הקומוניסטים הרוסים. כידוע עד לפני שישים שנה בערך, חיו הרוסים כקומונה, כלומר מכונה בה כל רכיב שווה ביחסו. נא לא להזכיר את המילה אלוהים לידם, זה מאוד מעצבן אותם" הכריזה המדריכה.
"אמא, מה זה אלוהים?" שאל נמרוד הקטן.
"סתם המצאה פנטזיונרית של אנשים על מישהו עם כוחות על אנושיים ששולט בעולם" ענתה ביובש המתאים.
"כמו הפאוור-ווריורס טורבו (תכנית הילדים הפופולרית לאותה תקופה)?" שאל בתקווה.
"אה.. כן, משהו דומה."
"ואנשים באמת האמינו בזה?"
"מסתבר שכן". שניהם צחקו.
הם הגיעו לכלוב. הוא היה מסריח מנוזל עם ריח חריף ("זה וודקה, משהו מסריח שהם אהבו לשתות משום מה" , נדבה המדריכה). הם צעקו קריאות לא ברורות כמו "מאמה ראשה!" ו-"רובוטה!". האנשים נראו שמנים ולבנים מאוד. צבע שיער כולם היה בלונדיני וצבע עיניהם כחול.
"כמו שאתם רואים, מדובר באנשים פשוט מוזרים שחושבים שאמא שלהם היא רוסיה ומקדשים את העבודה. בהחלט משעשע". חוותה המדריכה את דעתה.
"אמא, אנשים כאלה באמת חיו פעם בכלובים?" שאל נימי בתמימות, מסרק לקדימה את שערו הבלונדיני-מבחנתי, מקפיד שלא לפגוע בפירסינג שבתוך המוח (זה עלול להיות כואב...).
"ככה מספרים" ענתה בספקנות.
הקבוצה התקדמה.
היה אפשר לשמוע מרחוק שירה של שיכורים שמזייפים שיר ישן שלא נשמע מוכר:
"And you will never walk alone…" .
"אתם כבר יכולים לשמוע את שירתם של החוליגנים. חיים עד היום באזורים מסויימים באנגליה. מומחיותם היתה לעשות בלגן ולהשתולל בכל פעם שקבוצתם ניצחה או הפסידה או לחילופין, סיימה בתיקו את משחקה. היתה להם גם חיבה מיוחדת להכניס אנשים בעירום לתוך המגרש במהלך המשחק".
אנשים משכו את כתפיהם בחוסר עניין, לא מבינים מה מוזר.
"פעם, לפחות, עירום בציבור נחשב לדבר אסור ויוצא מן הכלל." הסבירה המדריכה.
"אמא, למה פעם לא הרשו לאנשים להתפשט?" שאל נמרוד.
"היה פעם קוד אתי שנקרא צניעות, שאומר שגופו של אדם הוא רכושו הפרטי בלבד, בסדר חמוד?" התערבה המדריכה.
נמרוד בהה בה לפרק זמן ארוך במיוחד.
"מה זה אתי?" לבסוף שאל.
"מוסרי, חמודי..." חייכה בהבנה.
"ו.. מה זה..."
"די נמרודי, אתה מפריע למדריכה!" התערבה ג'ניפר.
"אבל אמא, מה זה מוסרי..."
"לא חשוב!" ענתה בהחלטיות.
"ועכשיו, להפתעה שכולכם ציפיתם לה, בואו איתי" פנתה המדריכה בהתרגשות אל הקבוצה והובילה אותם.כולם נדרכו, כל הדרך אל הכלוב השמור ביותר, הם עברו דרך עשרה שערים בטחוניים חשמליים כבדים.
"אמא, למה שומרים עליהם כל כך רחוק?"
"כי הם מסוכנים, אבל אל תדאג, אנחנו נהיה מספיק רחוק."
הם עברו מרחק מה, עד שפגשו אדם עם חלוק לבן שנעצר על ידם. המדריכה נעצרה ודיברה איתו קצרות.
"לפני שניכנס, בשל הסיכון הגבוה הכרוך בביקור, נעבור תדריך נוסף ממנהל האתר. בבקשה ג'פרי!" היא הפנתה את תשומת הציבור אל האדם בחלוק הלבן.
"צהרים טובים ויום עצמאות שמח!" הוא פתח.
"אתם הולכים עכשיו להכנס לכלוב השמור ביותר באתר. כולנו יודעים מה זה, שמענו על זה בלוויין ובשידורי האינטרנט הפתוח, אנו מכירים את הסיכונים הכרוכים בזה. אתם עלולים לשמוע דברים קשים, אל תקשיבו להם ואל תפנימו אותם ובטח שאל תעלבו מהם. פסיכיאטרים מומחים קבעו שהם מדברים שטויות והם מוגדרים כלא שפויים. נא לא להתקרב יותר מדי ולא לנסות להבין אותם או להקשיב להם בכלל, זה עלול להשמע משכנע לפעמים. שימו לב! הם נראים שונים ממה שאתם רגילים לראות. ובכל מקרה, תהנו!" סיים ג'פרי, ולחץ אץ ידו של המדריכה.
"תודה לג'פרי, ועכשיו,בואו נלך אל הכלוב שכולם חיכו לו... הדתיים!"
הקבוצה נכנסה בהתרגשות מלווה בחששות.
השער נפתח.
עשרות בחורים צעירים לבושים לגמרי (?!) חבושים בכיפות וציציות מעטרות את שולי חולצותיהם צועקים אליהם.
"אל תקשיבו לצעקות שלהם. הם, סליחה על הביטוי, אידיאליסטים..." אמרה בקול נמוך.
קולות נשמעו בקבוצה. אשה אחת שמה ידה על פיה. "איך הא מדברת? יש פה ילדים קטנים!" אמרו כמה.
"אמא, מה זו... המילה הזאת שהיא אמרה?"
"זה אומר שהם מאמינים שיש דברים יותר חשובים מהחיים עצמם" התנדבה המדריכה לענות.
" מה כבר יכול להיות יותר חשבו מהחיים עצמם?" שאל בתמימות.
"נכון שהם מצחיקים?"ענתה ועברה לסייר בין אנשי הקבוצה.
נמרוד התקרב אל הכלוב. אחד מהצעירים בפנים, הבחין בו וקרא לעברו.
"אתה ילדון! תפנה לאבא שלך שבשמיים! התנתקנו מהאמת שלנו, מהתורה, מהארץ! אנחנו צריכים לעשות תשובה! כולנו!" צעק אליו.
נמרוד חש גועל ורץ בחזרה, מחבק את אימו.
"אמא, מה זה הבד הזה על הראש שלהם?"
"זה כדי שיוכלו לזהות אותם אם הם בורחים מהכלוב..." ענתה (לא שנראה שיש סיכוי לכך...).
"ואם הם יורידו אותם?"
"הם לא יורידו אותם, זה חלק מה'אידיאל' שלהם." שוב התנדבה המדריכה להתערב.
"ומה זה החוטים שיוצאים להם מחולצות?" שאל על הציציות.
"לא הצלחנו עדיין לברר. כנראה גם כן סוג של 'אידיאל'. אנחנו עוד חוקרים את זה. הבעיה היא שאין לנו מקורות מספיקים ואיתם, אי אפשר ממש לדבר".
"תסתכלו בתנ"ך! הכל כתוב שם! הארץ הזאת שלנו!" צעק ברקע אחד מהמוצגים.
"טוב, אני חושבת שראינו מספיק" אמרה והוציאה את הקבוצה דרך שער הבטחון החוצה. הקבוצה יצאה לאטה, מזועזעת מהעובדה שהאנשים האלה הסתובבו פעם חופשי ברחובות.
"טוב, סיימנו להיום. אני מקווה שנהניתם ולמדתם היום. מאחלים לראותכם גם בשנה הבאה!" סיכמה המדריכה בחיוך.
חברי הקבוצה הודו לה והתפזרו.
נמרוד וג'ניפר היו גם הם בדרכם הביתה.
"חמודי, נהנית היום במוזיאון?"
"כן אמא, אבל יש לי עוד שאלה..."
"כמובן"
"הדתיים אמרו שם איזו מילה שלא הבנתי..."
"כן"
"מה זה 'אבא'?"
"אה, זה סתם משהו פרימיטיבי וחסר ערך..."
תגובות