[ליצירה]
אאוץ' נורא כואב לקרוא את זה, בגידה של חברות (?) של אנשים שסומכים עליהם ובוטחים בהם היא משבר שלא פשוט לצאת ממנו...
נורא אמיץ מצידך לכתוב על זה - וזו גם דרך להתגבר ולהמשיך הלאה.
לגבי השיר -
מאוד ממחיש את הרגשות גם בתוכן גם בצורה,
חוסר האחידות באורך השורות משרה תחושה של פיזור בדיוק כמו רסיסיי הלב המפוזרים.
אהבתי את השימוש בקרני השמש - שגם מזדהות (נשברות) אך גם מציקות.
אבל לקרני השמש יש כוח נוסף - לרפא (הרי יעקב אבינו נרפא מפציעתו כשזרחה לו השמש!)
אז מאחלת לך שתזרח לך השמש ושתאחדי את הפצעים ותשובי לסמוך על אנשים - אבל שהם יהיו ראויים לכך!
[ליצירה]
יש פה משו שלא מסתדר לי...
זה כאילו נתת משפט פתיחה וההמשך לא כל כך זורם איתו.
הייתי גם מפסקת אחרת את הפיסקה הראשונה, הייתי מפצלת איזה משפט בפסקה הראשונה.
חוץ מזה - השיר והרעיון ממש טובים.
זה כתוב עם מילים טובות.
המשיכי כך :)
[ליצירה]
כואבת ולא מאשימה.
אני מבינה את כאבך דינה, כואבת איתך.
קשה לי עם המשפט האחרון- על כך שהעולם כמנהגו נוהג הוא חסר חיים. אמת. יש משהו אטום באנשים שלא מרגישים כלום בעת הזאת- אבל אין זה הופך אותם ל"חסרי חיים". זה הופך אותם אולי ל"מנותקים" מהעם, לאדישים, אפתיים- אבל ליבם ונשמתם במקומם מונחים- ברוך ה'.
[ליצירה]
בלי קשר לאמירה - יותר מדי פסיקים, לדעתי. תני לשורות לדבר בעד עצמן ולזרום לבד. וקצת הפריע לי - ובלי שום כוונה לפגוע - את לא מחדשת כאן כלום. שוב אותו רעיון, שוב אותן מילים.
[ליצירה]
והוא נמצא באיזה מקום גם הוא וחושב עלייך אותו דבר בדיוק רק בלשון זכר: כך:
לא מצליח להירדם,
וחושב עליך
נסיךכת חלומותיי.
מביט בכוכבים,
מדמיין שאת שם,
שולחת לי נשיקה.
**********