תמונת נוף אירופית
לוּ חיים בְּראנו
אז, לפני העיים,
אני האילן
לא נותרתי זקוף.
בכל כח שנסכה בי האימה
אשר ינקתי אל שורשי מאדמה -
עוקרם הייתי ממקומי
בקול קריעה
קריאת קרב
ומפיל עצמי
אובד ומאביד
כמה רבים
כשמשון.
ולו בא הכורת גם עלי
אז הייתי משמיע בקשה אחרונה:
צעקתי הרמה,
מסוף העולם ועד סופו.
לוּ חיים בְּראנו
אז אני האדמה,
לא אמא ענוגה-חומה נקראתי.
הייתי ברעידה
של בכי, סמאון
מטלטלת אותם
ופוערת את פי
כמו ציויתני אז,
וחיים קוברתם
תחתי
לעולם.
לוּ חיים בְּראנו
אני החמה
באורי לא הייתי מזהירה-עוד.
עומדת הייתי דום בגבעה
לקפוח עד טרוף על ראשם
או נוסעת טרם עת
כמותם
כמותם,
בכנפַי מרפאה את שריטות מסְרְקות-הקור
המבעירות את לוח גוום.
לוּ חיים בְּראנו ---
לא חיים בראנו.
וניצבים נותרנו בתמונת נוף אירופית
מקסימה, מקסימה
עד מוות.
נכתב בהשראת משפט של יָפָה גולדשטיין: "הטבע כולו משתתף במחאה שבני האדם התעלמו ממנה...", בכתבתה ב"בשבע", על שירו של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו שחשף בכתיבתו את זוועות באבי-יאר: "אילן צופה נזעם, כבא לדרוש משפט...".
