קליע אקדח התקרב אל יוסף במהירות. הקליע היה בתוך רובה, בתוך נרתיק, מחובר לחגורה, מסביב למותניו של שוטר. השוטר רץ לכיוונו של יוסף במהירות, בקושי עצר, ואמר בין התנשפות להתנשפות "פצצה התפוצצה בבניין הכנסת!". המסך החשיך, והאורות באולם נדלקו. ג´ורג´ שאל את קלייר אם היא צמאה, והיא ענתה לו שכן. הוא יצא מהאולם, יחד עם עוד הרבה אנשים, כדי לקנות משהו לשתות. ניגש אל המוכר, "יש לכם קולה?" "למה קולה, כשאפשר קולה בטעם לימון?" המוכר ענה ושלף בקבוק קולה לימון מאיפשהו. קול נשמע מכל כיוון, "קולה לימון. טעם חדש, חוייה חדשה. תמיד קוקה קולה". הפרסומאי חייך כשהיא סיים להציג את הרעיון שלו לפרסומת החדשה. נציגי החברה הנהנו בשביעות רצון ומחאו כפיים. המנהל קם, אות שהפגישה הסתיימה, ואמר "מעולה. פשוט מעולה. נסכם את הפרטים הקטנים אחר כך. כולכם רשאים ללכת". "לחצתי ידיים עם המנהל והפרסומאי, העפתי מבט בכל מי שהיה בחדר, ויצאתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את מר. וייזברג." הנחקר אמר. החוקר שאל, "ידוע לך לאן הוא יכול היה ללכת?" "לא, מצטער. היינו חברים, אבל לא קרובים במיוחד." "בסדר, תודה רבה. אם תיזכר במשהו, תתקשר אלי." "בסדר, אני עדיין קצת בשוק מכל מה שקרה. להתראות". האורות החשיכו, והשחקנים מיהרו אל מאחורי הבמה. השחקן שגילם את הנחקר החליף בגדים, לבש חליפה, שתה כוס מים, וחזר בשקט אל הבמה יחד עם עוד כמה שחקנים. האורות נדלקו, וכולם עמדו על הבמה ופנו אל האולם. ליד התמונה היה כתוב "דברים שקורים - הצגה חדשה מבית היוצר של פיטר פן. הביקורות מהללות." הצגות לא עניינו אותו במיוחד, אז הוא העביר לעמוד הבא בעיתון. הוא קרא כתבה על מצב העגבניות בחוות ברזיל, וראה את הקרע הקטן בפינת העיתון שסימן שמישהו בשרשרת המודיעים התגלה. "בלי פאניקה", הוא אמר לעצמו, למרות שהוא ידע שיש לו פחות מ-12 שעות לברוח מהמדינה. המסך השחיר, וקול שמח הודיע שלהוט פשוט יש סרטים טובים יותר. נופר כיבתה את הטלוויזיה, והלכה למטבח כדי לשתות משהו. היא ראתה שמיץ התפוזים נגמר. הוא עבר שוב על כל הסיפור, מוודא שאין שגיאות הקלדה, יודע שהוא פיספס משהו, ולחץ על "שלח".

(יש ספר שנקרא זום. רצף של תמונות, כל אחת היא חלק מהתמונה שאחריה. זה היה ניסיון ליצור גרסה מילולית.)