[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
הממ... זה נשמע כמו סימפוניה של הרס עצמי. כמו אש שמכלה את עצמה (אחרי שגמרה לכלות את כל היתר). הפסנתרן שוכח את עצמו ואת העולם בהתמכרות לתהליך שגורם לו להתנתק מהם יותר ויותר, ולשקוע בתוךהעולם שהצלילים בונים לו, עד שהוא כבר לא רואה ושומע לא את ציפור השיר (הרוח האמיתית של הנגינה והיצירה?) ולא את הילד (עם מה שילד מסמל), ולבסוף הוא "מתפוצץ".
שומעים את המתח ההולך וגובר גם בקצב של השיר. חוץ מה"צלצלי שמה" שהורס את המשקל. ועוד משהו שהפריע לי - ה"ילד משיט גפיו באויר" נשמע לי מפחיד, זוועתי משהו. כאילו הגפיים לא מחוברים אליו. אני מניחה שזה אמור היה להיות חלק מאוירה הנעימה שמאפיינת את תחילת הנגינה, ביחד עם ציפור השיר, אבל בארץ כמו שלנו זה לא ממש מעורר אסוציציות חיוביות (אולי אם תחליף את המילה "גפיים"...)
טוב, עד כאן (אני אף פעם לא יודעת איך לסיים!) יום טוב לכולם. כנפי שחר.
[ליצירה]
הצבא שינה את יעודו להרג בלבד?! על מה אתה מקשקש? חושב שאתה חי בשבדיה? אלמלא הצבא הזה היינו כולנו נשחטים, (כן - כמו צאן בטבח!) כפי שהיה בשנים שטרום הקמת המדינה (אתה יודע, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט וכן הלאה) הצבא שלנו כל כך מוסרי, עד שזה מגיע למימדים אבסורדיים, ששולחים ילדים יהודיים למותם כדי שלא לפגוע בפלסטינים "תמימים" שנותנים מחסה למחבלים ותומכים בטרור - סתם לדוגמא.
אם השהיה בלבנון היתה מוצדקת או לא, זאת סוגיה מדינית שיש בה דעות לכאן ולכאן. אבל גם אם לא היינו צריכים להיות שם, זה לא מצדיק את מה שכתבת.