היא ישבה בחדר שלה. החדר החשוך והקר שלה. החדר שבו אף אחד לא יוכל לשמוע אותה בוכה. והיא בכתה. דאמיט, היא בכתה. כאילו, מה כבר קרה? אז היא השמידה בטעות את כל פטריות הבר בגרמניה. זה קורה במשפחות הכי טובות. היא צריכה להפסיק עם הרחמים העצמיים, ולקחת את עצמה בידיים. אבל היא בכתה. היא בכתה על על הפטריות שלא יראו יותר את השקיעה, על כל חזירי הבר שלא יזכו לטעום פטריית בר עריבה לחך, על כל הדרדסים שאיבדו את בתיהם. היא חשבה על כולם. בעיקר על הדרדסים, כי אלה היו הם שצעדו לכיוון ביתה עם קלשונים בידיהם. שיהרגו אותי. לא אכפת לי. זה מגיע לי. העולם לא צריך אנשים ששקועים כל כך ברחמים עצמיים שהם לא מסוגלים לברוח מצבא דרדסים. אבל אני כן מסוגלת לברוח. העולם כן צריך אותי. "העולם צריך אותי! אתה שומע?! העולם צריך אותי!!!" היא תפסה דרדס וניערה אותו בהתרגשות. הוא נתקף באפילפסיה חמורה, ונפל על הרצפה, משותק. זה סימן. אני לא צריכה לברוח מהדרדסים. אני צריכה להילחם. להילחם, כמו שלא נלחמתי בעבר. להילחם למען חיי, למען הבריחה! אבל הדרדסים הקיפו אותה. הם היו בכל החדר. הולכים על הרצפה, זוחלים על הקירות. הטפרים המטונפים שלהם שורטים את הצבע. הצבע שלי. הצבע שאני צבעתי בו את הקירות. שיסתלקו. אני יכולה לסלק אותם. אבל הם כל כך רבים. ואני אחת. בודדה. בחדר שלי. החדר ההרוס. החדר שהם הרסו. הם ישלמו על זה. אבל הם רק אובייקטים. כלים, במשחק האכזר של המנהיג שלהם. הוא זה שצריך למות. רק הוא. אבל איך אני אמצא אותו? הוא כנראה הכי גבוה. עומד על דרדסים אחרים. משרתים. נחותים. אין להם מספיק כוח רצון כדי להתנגד לו. היא תלמד אותם. היא התקרבה אליהם. המנהיג הסתכל עליה. זלזול. עליונות. יהירות. אולי הוא באמת יותר טוב ממני. אולי אני לא יכולה לנצח אותו. אולי אני כמו המשרתים שלו. רק אובייקט. לא. אני חייבת להפסיק את זה. אני חייבת להרוג אותו. אני חייבת לשחרר את הדרדסים. תיכנע. "תיכנע." הוא המשיך להסתכל עליה. זלזול. עליונות. יהירות. סקרנות. ספק. הססנות. פחד. כניעה. הוא כרע על ברכיו. כן, תכרע. תושפל. כמו המשרתים שלך. "גבירתי." "טינופת." היא לקחה את הקלשון שלו ודקרה אותו. לא במהירות, כדי שהוא ירגיש את הפחד. הפחד מהמנהיג. המפחד מהמוות שבא בעקבות אי ציות. הפחד שהמשרתים שלו חשו במשך שנים. זה נגמר. הוא מת. הם משתחווים. לא. זה לא בסדר. הם חופשיים. אני לא השליטה שלהם. אני לא יותר טובה מהם. אני רוצחת פטריות בר. בדיוק כמו המנהיג הקודם, הרוצח. לא מגיע לי לשלוט בהם. לברוח. לברוח למקום אחר. התחלה חדשה. הדלת. היא עדיין פתוחה. היא התחילה ללכת לכיוונה. עשרות ידיים כחולות הרימו אותה. עשרות ידיים קטנות נשאו אותה לדלת. לא. הם משרתים אותה. הם לא צריכים לשרת אותה. אסור להם לשרת אותה. הם יעקבו אחריה. לכל מקום שהיא תלך. הם תמיד יהיו שם. סביבה. סוגדים לה. היא לקחה את הקלשון של המנהיג. הקלשון שמגואל בדמו של מי שרצה לחולל שינוי. להכניע את המנהיג שקדם לו, ולשחרר את המשרתים. גם הוא נתקל ביחס הזה. בסגידה. הוא ניסה להתנגד. להפסיק את זה. הוא התמכר. להרגשת הכוח. לעליונות המוחלטת. היא החזיקה את הקלשון גבוה. נתנה לעצמה כמה שניות לפחד. כמו שהוא פחד. ודקרה את עצמה. היא התמוטטה על הרצפה. הדרדסים הסתכלו עליה. מבטים מעריצים, מבטים אטומים. הם לקחו את הקלשונים שלהם, החזיקו אותם גבוה, ודקרו את עצמם.