כה ארוך, אבל תודה על הדגים. באמצעיתה של המשמרת השלישית, במרכזו של בית המדרש השליו, יושב נסער. כל כולי. האורות כבויים, אולי חוץ משתי נורות בסוף… כמעט אף אחד. שקט מוחלט. ורעש סערה נוראה. בפנים – בראשי. בליבי הכל מתרוצץ. מחשבות, הרגשות, תפיסות, הכל מתעופף ברעש איום. מבט קפוא על פני, חיוור. עוד מהרגע בו הוארו פני הוּחְוַורוּ. מאותו הרגע בו ראיתי הכל באור אמת. הצצתי על חיי כאבני שיש טהור, הבטתי על האין סוף ראיתי את סוֹפיוּתי. והחוורתי. שבר נשבר אף מעבר לכל נקודה עשרונית, כל המחשבות התפוצצו לפני כאחד… נראה שלרגע – הבנתי – מה שלא היה בסדר איתי כל הזמן, ומה לעשות… אך כמעיין קטסטרופה טיפשית ואיומה של יום חמישי שכזו, לפני שבכלל יכולתי להבין ולספר לעצמי את זה, אבד הרעיון… שכמתוך מצוקה אדירה הרגשתי בסֵנְסַצְיַה סָבְלִימִינַאלִית עד כמה רחוק אני ממקור הולדתי… הרבה יותר משישים אלף מייל… ורעשם האיום של מחשבות אשמה –מפלצתיות בצהוב, גדולות כבניין ושקטות כמעוף ציפור, הוטחו ושיטחו את נשמתי… כמה רחוק אני מכור מחצבתי! כמה מנותק אני מליבי… רק עכשיו אני רואה… איך יכולתי להתעלם? זה קינן וסימן לי מתחת לכר כציפצוף ה"סאב-את'ה סאנס-או-מטיק" לפחות כל לילה כבר זמן רב… ואני התעלמתי. עכשיו אנגב את דמעותי במגבת… אתנהג כטרמפיסט ברוח… לעולם לא אשתנה. אבל!! כל כולי – רצון עז… לשַם. למקור מים. לשמיים. וככל שאתקרב – אתרחק. המחשבות נשברות, קוטביות. רצוא ושוב. רצוא ושוב. ברגע אחד של לימוד – אי אז עפים ומתרוממים… ורגע אחרי - "היכן אני?" שואלים… נפער מול המרחק, שבר וסדר נפרץ מולי -בדרכי אל הזרם הגדול מעלה… "כשתגיע אל הסדק – עבור דרכו. לא מעליו…" ולמרות – אברח מהתמודד. אעקוף בדמיון אל סבך חדש של בעיות. מחשמלות כמדוזות... עומד אני על הר. מרכזו של בית מדרש. צופה מקצה העולם ועד סופו. הדרך סלולה, מאירה. גם אורות העיר, המטרה. הכל זוהר מולי, הדרך ברורה. ואתבונן מטה, עלי אל תהום נפשי, אראה שכה אני בתחתית ההר, חושש לגעת, פן לא אמצא ראוי, פן יפרוץ בי אלוקים. הו… כל כך רוצה, להיות נאהב, לאהוב. לתת בֶחֶסֶדֶ את כל כולי המיוחד. - למישהו, שיתן לי כח. שיַראֵה לי אמת. סיבה, מוטיב להמשיך ולהתקדם… ללכת בדרך ולא לחשוש, להצליח ולגבור- גם על המעקבים שלי עצמי. אבל מפה –לשם – אותה תהום נמצאת… כזה מרחק – אותה בעיה היא זו. אני פה, והתשובה מן העבר השני והפער בייננו הוא הפער שלי עצמי. ארחיק במחשבותי ואבקש לב של זהב. אתרסק במציאות שליבי הוא של אבן… היכן אמצא כח? היכן פתרון הבעיה? בפראדוקס אני נמצא… צורך חיי לקשר שימלא אותי באור להמשיך, אך עוד אינני יכול, עודני מורחק בעל כורחי מתוך עצמי, אינני ראוי לקשור אף אחד לחיי עדיין. "צריך כח כדי להתקדם למצב שבו אוכל למצוא מקור שיתן לי כח להתקדם…" אשב בצד, בדד ומדוכא. ללא מענה ללא תשובה. … תשובה… תשובה! מה אני עושה? השם אני לב למה שבעצמי הנני קורא? ספר קטן וצהוב.. נראה חסר חשיבות מבחוץ רק שבתוכו כח- להדליק את כל אורתי שנכבו… אורות של תשובה… שם זה נמצא! לא. לא ארדם! לא עוד. אתמודד. אחפש ואוכל – גם במסעדה שבסוף היקום אף ברגעיה האחרונים של המציאות. אתקדם. לא בבכי ובדמעה לא בדכאון ובחשש… בעוז ובגאון! ב"למרות" וב"על אף". אקשיב. ולו פעם אחת. למה ששפתי אומרות, ממלמלות כמתוך תפילה -- גם מחשבה של תשובה – תפתח את נחליה, לשטוף נפש דואבה, להעלותה בתשובה… תשובה קדמה לעולם – ולי. אתקן את פגימתי. לא אבכה ואתדכא… אתגבר! אעשה! ודבר ראשון, מכל – אֶשמַח. אשמח – שכלך זכיתי. אתבונן סביב – אראה את לאלה שזכיתי. אל כל אלה כשמתבוננים טוב טוב- רואים פתאום בירור – עד כמה ליבם הוא באמת – כספינת לב זהב… איך אפילו בלי משום- כח מעצם הם נותנים. את האמת משדרים…. אשמח. כי עוד יש לי את האפשרות. עדיוֹ הנר דולק. אצמצם עייני, אדליק הניצוץ מחדש… אראה מולי מסע ארוך ומרתק. שבו אצליח. הו… כה קרובה… כמרחק כמה שורות, קליק, והודעה… משפט אחד קצר קטעי ניבים שלמים... משו מבפנים לתת רגש לפרוץ ולו בִמעט… והו.. כה רחוקה… כמרחק שנתיים ימים שבהן אין שום מצב לעקיפה… לימודים כה ארוכים המחייבים סבלנות… שקט ריגשי... אמונה בהצלחה. יום יום אאבוק ברצון העז ללחוץ לקצר הדרך לבקש… ויום יום, אשתדל לנצח שזו הדרך היחידה הדרך הטובה היחידה, אל ארץ בניין יחידה. אל לבי ולבה. רצוא- ושוּב לא שוֹב.