רקע חדש וארצי-ישראלי לווינדוס 2
עוף עם פלאפון
-
האמת אני חייזר, אבל אני לא מספר את זה לאף אחד כדי שימשיכו לחשוב שאני בייניש בשיעור ו' ...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] באמת בא לרבוץ שם בכיף.. אבל בשני יותר! [ליצירה]
- [ליצירה] פשוט יפה לדעתי. (שים לב, לשימושך, הנה המייל פה למעלה..^_^) [ליצירה]
- [ליצירה] אה. טיפה מטושטש, הייתי אומרת. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... זה בגלל מגבלות טכניות שלא מאפשרות להעלות שום תמונה שתעלה על 1.5 קיי כנראה...:) המקור 'קצת' יותר גדול ו'קצת' יותר ברור..^_^ [ליצירה]
- [ליצירה] גם את זה אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] איך בא לי להיכנס לתמונה ולהתישב על הדשא... ממש יפה (וגם התמונה השנייה). [ליצירה]
- [ליצירה] יפיפה. ממש מקסים. אהבתי. תמשיך כך, אין כמו ישראל. [ליצירה]
- [ליצירה] פשוט מהמם [ליצירה]
- [ליצירה] בס'ד עכשיו זה הרקע לשולחן עבודה שלי. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] ד.א. אתם זקיייייייייייייייייייייייייייייינים!!!!!!!! עופים. אגודת הדור הצ-ע-יר. [ליצירה]
- [ליצירה] משו לא הבנתי.. למה בשורה 16 - 'אך...' למה 'אך'? [ליצירה]
- [ליצירה] המממ טוב..קצת קצר... :) אבל יפה בכולופן. [והלוואי וזה היה נכון לכולנו...] רק רציתי להעיר משהו לגבי ההתגובה הראשונה כאן... היא נורא לא במקום. [לא אישי כמובן..] אמנם יש כאלה שמשום מה עדיין חושבים בצורה המעוותת הזו - אבל ח"ו לבוא ולהכליל שכך כולם/כך צריך להיות. ברוך ד', השתנו הזמנים, היום הבחור יכול בפשטות מאוד לחפש באשתו גם חברותא - ואני אפילו אעיז לומר, שהיום בחלק מסויים מהמקרים דווקא צריך לשאול האם -הוא- יכול להיות חברותא -שלה-. כן כן, יש כיום לא מעט מקרים שהבחורה כמה רמות מעל הבחור, לא משנה שהוא כבר 6 שנים בישיבה... זה לא -בושה- מצב כזה, אני לא מבין למה יש כאלה שכל כך 'נרתעים' כשהם מדמיינים לעצמם את הסיטואציה שהם מעבירים חבורה לכמה מהשבוש"ים ומסבירים איזה משהו מהמהר"ל בפרק ל"ג - ואז האברכית מהמטבח אומרת להם 'נו באמת מויישה!! זה בכלל בתפארת, פרק ט"ז.....' אפשר לחשוב... הלוואי שכולנו נגיע למצב כזה...:) בע"ה! בקרוב אצל כולנו. [עוד השנה!!!!!! ^_^] [ליצירה]
- [ליצירה] פחחחחחחחחחחחחחח יאלה... כמה זה ----לא---- מצחיק!!!! יש לכם מושג כמה זה לפעמים קורה??? [אה... לא ש-לי- זה קרה פעם, ח"ו... אני בייניש פור גוד סייק! [תרתי משמע...], ביינישים לא יכולים להגיע למצב כזה אפילו... מיילא להקשיב לשיחה של מישו מאחורה ולספור כמה פעמים היא חוזרת על 'בע"ה' ו'בלי נדר', מיילא להביט כשהיא הולכת לזרוק את העטיפה [כשר למהדרין כמובן {העטיפה!}],ומיייילאאאאא לחשוב על להסתובב ולהגיד משהו מטופש.... [תגידי, אפשר שניה את הטלפון שלך? אני רוצה לקחת משם איזה שהוא מספר של קרוב משפחה שלך כדי לשאול אותו אם הוא מכיר אותך והאם הוא יכול לתת לי ת'מספר שלך, כי ה..אה.... צחוק מלא יראת השמיים שלך, נורא הלהיב אותי...] אבל -ה-ו-ד-ו-??? מה אנחנו בהלל?? [זה לא עמותה לחזרה בשאלה בכלל?] מה אנחנו מגדלי שיער ופרועי ראש ולענה??? [ועוד יותר... מה אנחנו יורדים מהארץ??!?!] כמובן שלא. לכן בייניש לא יכניס את עצמו למצב כזה, בכלל, ולא יעלה לאוטובוס כלל, שלא לדבר על לשבת מקום אחד לפני בחורה חסודה ויראת שמיים, כדי לא להכנס למצב שכזה כלל... [לגבי בחורה לא צנועה ולא יראת שמיים רח"ל, זה לא כל כך בעיה, כי בכל מקרה אין על מה לדבר או לעשות אז זה לא מפריע.....] ענק, בקיצור... בין דר... דאזנט אופ טיימז.. [לא שאני מעשן חסה וחלילה...] במקרים האלה עדיף להסתמכך על החברה הטובה שלה שיושבת במקרה לידה וכן שמה לב אל הבייניש החסיד והעניו [והחמוד...] [והכמעט-פלסרניק-לולא-היה-מגבלות-של-שנה-ו4-שירות-בצהל-בגלל-ההסדר]... וכבר שתעשה את הצעד בשבילה... [היו הרבה סיפורים כאלה.. נכון סו? היא תמיד מספרת את הסיפורים היפים האלה... [ואיפה -אתה- בסיפורים האלה אתה שואל את עצמך...] מגניב. [ליצירה]
- [ליצירה] ... בבחינת 'אין לי זמן!!!'.... מזכיר לי שאני חייב עוד סיום לאיזו שהיא יצירה שהבטחתי שיהיה לה המשך..... שמח לדעת שיש כאלה שיכלו לעשות גם את הסיום באותה יצירה..:) [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי! זה חוט שם בנוסף או שזה צבע המסגרת של המחשבה שלה? פוטריט ממש יפה עשית לה. [ליצירה]
- [ליצירה] // תודה רק צריך לזכור שבארץ אין כל כך 'קצת פחות שמיים ויותר ארץ' - אלא 'קצת פחות שמיים ויותר ארץ+כביש+מכוניות חונות+אספלט+גדר'... אפשר לראות למטה במרכז את הפינה של החומה... 'מעל לקיר בטון...' [ליצירה]
- [ליצירה] יש גם יש. בזה אנחנו בטוחים. יה"ר שנצליח כולנו לפגוש את הקב"ה בתודעה גילויית - בסיטואציות טובות יותר... [ליצירה]
- [ליצירה] הממ נכון מאוד, שתי התגובות [ותודה על הראשנה גם]. [טוב, אני קצת נשפח פה גלויות לעייני כל... אז למי שציפה למכתב ולא לגלויה שידלג הלאה...] קודם כל - רצון תמיד עוזר. רצון זה מדריך, זה אור ללכת אליו, זה אור ללכת לאורו... רצון לאמונה פשוטה הוא דבר חשוב, אין זה יהיה נכון לוותר על הרצון לדעת את הקב"ה דרך הדברים הפשוטים גם, דרך 'כל קרן אור, בכלך נבט ופרח, ברוח קלה של בוקר ובדממה של ליליה מכוכב' [כלשונו של הRב] אני לא יכול להגיד שאין בי מבטי קנאה פעמים בכל מני אנשים מהזרמים הנאו-חסידיים מבחינה מסויימת... אני לא יכול להגיד שאני לא משתומם למראה בחורה המלאה כולה זוהר רקיע בעודה נעצרת באמצע שדה בראשיתו של הקיץ המרימה עיניה אל-על במבט ובתנועות ידיים של 'האחדות הכוללת', מדברת על התגלותו של ריבון כל העולמות בכל דבר, 'יוצר אור ובורא את הכל' ומצטטת לי את הפסקאות מעין איה... כל כולה אש קודש ודביקות בד' [בד' לא בה'...] ואני עומד כך ממול מביט בגמרא שאוחזת אותי בידי, מנסה להבין איפה המלאך הזה שהבטיחו לי שיישב לי על הכתף וילחש לי בקולו של רב הונא ורב אשי את דבריהם... מנסה בקושי למצוא איפה שמותיו של הקב"ה מתגלים בתוך דיון ועיון על דיני ק"ש שע"ה או באחרונים אין-סוף בדיני ברכת התורה העושים כמעט מכל פול פיל ומכל פיל פול...[כלשון עגנון] אין זו הרגשה פשוטה כלל וכלל לחיות אמונה מורכבת, עד כדי כך שלא פעם מתגעגעים לאמונה הפשוטה, התמימה כל כך, של ילדה בת שנתיים של אברך הנגשת אל ארון הקודש עת הוא פתוח בקריאת 'שמע ישראל...!' בתפילת ליל יום העצמאות.. כולה אור בעניים וברק ילדותי שכזה בשמחת חיים שכזו... 'ספר תורה!!!!!!' היא רצה.. שכן, לפעמים אנחנו נורא מתגעגעים דווקא ל'בשוב ד' את שיבת ציון - היינו כחולמים...' לחלום הזה שקשה להאמין שהוא קורה, ולמצב של החלום, שבו הכל כל כך נהדר... כי החיים הם כבר מזמן לא סרט מצוייר... כבר מזמן למדנו שהקב"ה נמצא 'בורא את הכל', שזה גם 'בורא רע' כבר מזמן למדנו ש'הערבים לא יכולים פשוט להעלם מחר על הבוקר סתם ככה ואז בטח הכל יהיה בסדר...' כבר מזמן למדנו את האמביוולונטיות של 'כשאתה תגיע לצבא, כבר לא יצטרכו את זה...' [ואני יודע שגם אני אגיד את זה לילידים שלי, וגם הם...] כבר מזמן למדנו את הערך של ברכת הגומל, ובכינו את הקושי של 'המקום ינחם אתכם...' כבר מזמן ראינו וחשנו בבשרינו ששום דבר לא מובן מאליו, ששום דבר לא בא לבד, ששום דבר לא יעשה אא"כ אנחנו נעשה אותו ונעמול עליו קשה קשה קשה קשה, עם הרבה סבל יזע ודמעות. וככה זה הכל - לימוד תורה, אמונה, מדעים, מידות... וכן, אפילו אהבה... כבר מזמן חשנו את ההרגשה הזו של 'אוף נמאס!', כי כבר כמה אפשר. יכולו לחוש כבר את החוסר רצון של נשמתנו לרדת בכלל לעולם הזה, לצאת מהחלום על מיכאל מקריב קורבנות בביהמ"ק של מעלה, את הסבל הזה שנשמה סובלת כל הזמן שאין היא מקבלת את מה שהיא צריכה, שממעיטים כל כך במזונה, שמתעלמים ממנה ושוכחים אותה כל כך... [ואז גם כותבים על זה יצירה...] כבר מזמן הרגשנו את הרגש העצום הזה אותו מתאר כל כך נפלא הRב בספרו - "...ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החווייה מליאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על ידי הכל, אפילו על ידי ידידי הקרובים ביותר...' של המפגש הבלתי אמצעי הזה עם הגילוי הקיומי עם הקב"ה - במרחק שבינך לבינו... על כך שהוא -כל-כך- רחוק, לאו דווקא במשמעות טרנסצנדנטאלית... אלא רחוק ממש... 'הורחקתי על ידי כל' ואת כל הדברים האלה, מזורם נמצא בתוך אותם דפים מצהיבים, או שצהובים הם מראש, עם הגופן המרתיע כל כך הקרוי 'וולינא' [עוד לפני גוטמן...] בתוך אותם מילים קשות להבנה המפוצצות כל כך באמת במשפטים ארוכים ארוכים בעלי תמורות רבות בתוך ספרים לבנים כשלג, בעוד ספרים רבים המונחים כאן מאחורי רק מחכים לתורם, אשר יגיע [אני מקווה...]. ומעל לכל, עדיין, הרצון נשאר. לאמונה פשוטה כזו, למשהו שקט כזה, עדין כזה, בתוך כל ההמולה הזו שמסביב.. בתוך כל הרעש הזה שמסביב... [בבחינת 'כולם מתחתנים סביבי ורק אני מחפשת רגע של שקט...' כמשל.] לרגעים קטנים כאלה של נסיעה ארוכה לייד נופים נהדרים ופורחים כשמוסיקה נהדרת מתנתנת לה ללא מילים באוזניות... בשירת ציפורים כה רבות על עצים גדולים המסככים את דרכך עוד לפני הנץ החמה עת אתה ממהר לבית הכנסת, ולמרות זאת עוצר לכמה שניות קטנות - לקבל קצת מהיופי, מהשלמות... מרגעים כאלה, קטנים כל כך וחולפים כל כך, שאתה יושב לך בבית המדרש ומביט באנשים שמסביבך, תופס פתאום כמה אנשים -טובים כל כך- מסובבים אותך, וכמה עגנון צודק בכל כך הרבה סיפורים... אנחנו חיים אמונה מורכבת כל כך שפעמים לא מעטות אולי יתישו אותנו ויעייפו אותנו - - דווקא אז נמצא, אולי, את הרגעים הקטנים האלה של האמונה הפשוטה, התמימה, שיפעלו בנו כמו תפילה בחסיד של ריה"ל, ויתדלקו אותנו להמשיך הלאה - בידיעה - שבכל מורכבות, ישנה גם אמת פשוטה. מסקנה מתבקשת - - כל שבת שלישית לעשות טיול לירושלים... [סתם סתם... ^_^] [ליצירה]
- [ליצירה] נ. לא תמיד -אפשר- לבכות. זו מדריגה גבוהה למדי. לפעמים מנסים ומנסים, באמת מנסים, וזה עדיין רחוק. צריך 'לחיות' את החורבן, אולי. או את התיקון שלו, כנראה. לאו דווקא אדישות של תשעבוב. אדישות של שנה שלימה. לפעמים לראות מישהו אחר בוכה זה מזיז משהו. (למשל מחר, או ביו"כ ובסליחות וכו') לראות איך מישהו, רחוק ממך כל כך, מבין באמת את מה שקורה מסביב... אבל בגלל זה הוא ראש הישיבה.... אנחנו צריכים רק להשתדל כמה שיותר, אולי איך שהוא, נצליח להבין את המשמעות של זה. לבכות צריך - אך האים זה פשוט? שמא אם נכריח את עצמנו לבכות - דמעות שווא אלו יהיו? .. אחי - היצירה שלך פגומה טכנית. (צעקת ה [7] שלך לא עבדה טוב, תתקן את זה.] [ליצירה]
תגובות