[ליצירה]
פחחחח
חמודדדדדד ממש יפה!
[האמת יש פה שאלה גדולה על הגב ול של 'החוק לפרטיות' או בכלל הגבול שבו אנחנו יכולים להחליט מה אחרים חושבים באותו רגע..:))]
אבל למה הוא לא נסע לאשדוד? בגלל זה הוא הסתכל במראה? לראות אם הוא יכול לפנות לכון ב"ש???? [רגע רגע רגע רגע... יש לסיפור הזה המשך????]
המסר מהסיפור חד וברור...
להעביר עכשיו לגלגלצ...
[והמסר שלי - אין כמו רוני מגלגלץ. כל בוקר באוטו - לשמוע בכיף איפה הפקקים... פשוט סופר.]
[ליצירה]
המממ...
להגיד לך באמת מה זה מזכיר לי? אבל באמת באמת?
זה פשוט סגנון של 'דרשות יום ראשון'... כל הקהילה מתאספת בכנסיה ואז בא הכומר ודורש להם על 'רידאמפשן!!' וצועק עליהם 'סינררררז!!!' וכל מני צעקות אחרות... או להבדיל 1000^2 הבדלות את הסגנון הישן של הרב אמנון יצחק...
או במילים אחרות - מאד 'תוקפני'.. נורא 'צעקני'.
נכון, לפעמים צעקות ליכולות לזעזע בנדם, לפעמים שצועקים על מישהו הוא 'תופס את עצמו' באיזה שהוא שוק ושם לב לכל מני דברים... אבל כבר יודעים אנחנו שאין זו הדרך האמיתית ו/או הנכונה לעיקרן של דברים... כשם שביהמ"ק לא בא במלחמה אלא בשלום, גם תשובה לא באה ב'ריב' אלא באהבה... [רש"י על התוכחה של משה לבנ"י בסוף המסע.. צריך לדעת גם -איך- להעביר את הביקורת ולא רק לבקר. אין זה אלא הדבר הכי אנושי להגיב ל'ביקורת מטיפה' בהרחקה, בהתנגדות, בדחיה... אם רוצים לקרב ולעורר - צריך לעשות זאת באהבה. באופטימיות, בשמחה.
ב'יללה! בואו קידמה!' ולא ב'נווו!!' או ב'דייי כבר!!!'
בלקיחת יד ומשיכה, נתינת כתף מעודדת - ולא בדחיפה ובעקיצה... לעולם ירגיז אדם יצר -טוב- על יצר רע...
יש הרבה מן החיוב במה שכתבת, הרבה - אבל הוא 'מתכסה' בביקורת שמתחילה את הקטע, כל הנימה של הקטע מתחילה בעצם מהשורות הראשונות 'די!!'... הרבה יותר נכון יהיה להתחיל ב'יללה! בואו נצא אל הקודש! עד מתי נשארנה בחושך? עד מתי...'
אך הכי חשוב, הכי הכי, זה הגוף המדובר - - שכן אתה פונה אל כולם בגוף שני - אתם - לא 'אנחנו', לא כולל את עצמך בכלל... [ואם כבר אנחנו קרובים לפסח... 'לכם ולא לנו...' בגלל שהוציא את עצמו מהכלל....וכו' ואכמ"ל...] הדרך ה-אחרונה- לעודד ולדחוף אנשים לעשות טוב - זה לדבר איתם מבחוץ... ללא שיתוף... - ועוד יותר, כשמדובר בנושאים כלל ישראלים כגון אלו - איך יכולת לזעוק זעקות כנביא, שאין אתה מכליל את עצמך כחלק, אתמהה...
[ובכולופן, חזק וברוך על היצירה! שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לך 'לחזור'...^_^ גוט טו סי יו באק...]
[ליצירה]
היי
איזה יופי!
ישר למדפסת ולחייל שלנו בשריון (שבא לבקר השבת .ד.א..)
אין לי הרבה מה להגיד, חוץ מזה שזה פשוט יותר טוב מה'עוד היא שמה' שלי [שני החלקים, ובמיוחד חלק ב' כמובן]...
מוריד את הקובע [לא ח"ו את הכיפה..] בפנייך!
היה שווה לחכות. שווה שווה.
בקרוב אצל כולנו. [טוב, נו, באופן כזה או אחר...]
וסחה על ה'צורה' כמובן.
[ליצירה]
מזכיר לי...
שיש קטע ממש טוב בגרי"ד, איזו שהיא פסקה, שאומרת למה אדם מרגיש רע כשמישהו נפטר לו... (בעיקרון זה 'חוסר ידיעה' ו'הרגשת בדידות' בערך צריך לעיין שם..)
זה ב'אדם וביתו' (אלא מה..)
מבחינה אנושית באמת אי אפשר להסביר מוות... ולא רק מוות פתאומי -בכלל.. 'למה לעזז...'?
אבל זה העניין שלנו באמת, עמ"י, להתעלות מעל המצב האנושי הרדוד, מההסתכלות הזו, להרים את המבט ולראות את התשובה האמיתית לאבל-
"המקום ינחם אתכם..." (סליחה על האשכנזיות, המשפט הספרדי פחות חזק...)
המקום.
לא אני, לא אתה, לא אף אחד אנושי.
רק הוא, הטרנסצנדנטלי, העל מותי, האין סופי, יכול להסביר דבר שכזה ולנחם.
רק מהמבט הזה שלו, האלוקי, רק משם אפשר להבין שאין דבר כזה 'סתם'. אין דבר כזה 'תרם עט'. העט עד שתרמה את עצמה כתבה הרבה הרבה ועשתה המון. אדם לא נלקח חזרה לפני שעשה את שליחותו...
[ועיינו בפירוש הרב זצ"ל ל'אלוקי עד שלא נוצרתי" (או ביצירה אחת שלי איפה שהוא...)]
היצירה הזו היא שלימה. ישנה פה קריאה ומסר -דווקא עם התאריך...
החלק הראשון מביא תמיהה קשה וזעקה... 'איך זה יכול להיות???' אדם שעדיין לא קצר, נקצר בדמי חייו... בלא עוול בכפו...
והתאריך הזה הוא בעצם התשובה...
"יוה"ז לחללי מערכות ישראל"... איזה חללי? מערכות של מי?? של ישראל.
לכולם היתה שם מטרה אחת נעלה ונשגבת - ישראל.
ההקצרות שלהם היתה הדבר הנעלה ביותר שאדם יכול לזכות לו בעולם הזה. 'למות על קידוש ה''. למות בשביל עם ישראל.
אף אחד שם לא מת סתם. לא משנה כמה כתבות יעשו על מה שקרה בין האלופים בסיני.
אף אחד לא הלך סתם, אף אחד לא בא לשם אפילו להציל את 'העולם כולו' ואף לא אולי את 'כל העם'... כל אחד נלחם שם על ה'שלושה אנשים' שלו שהוא מכיר.. משפחתו.. חבריו... לא משו ארתילעי ועליון - משו אישי שעושה את כל ההבדל... ומתוך ההקרבה הקטנה הזו ל'סה"כשלושה אנשים" הם הקריבו הכל בשביל הגדול מהכל. ישראל ואלוקיו.
מתוך הכח של זה, מתוך האמת הגדולה של זה שהם לא היו סתם - כך נבין על המציאות כולה.. אין סתם.
זה המסר החזק מזה... כשאלה ותשובה... כזעקה קשה ותגובת 'שים לב איזה יום היום!'
חזק.
[ליצירה]
...
מעניין שהסגנון הטיפוסי כל כך סטריוטיפי למקומות ההם יאלה... :)
רק רציתי להוסיף - את הקטעים שבסוף, [מקורות בלעז] כדאי באמת להקטין...
האם הם צריכים להיות שם - כמובן. מעולם לא אהבתי את היצירות של הביינישים האלה שכותבים מתוך כל מני מקורות במליון ו2 מליצות ורמזים ואולי כשתגיע לשיעור כ"ט תבין בכלל למה הם התכוונו. ומאחר ו,מה לעשות, הסיכויים שכל האנשים פה יגיעו לספרי חסידות מאוחרים באופן סדיר הוא די קטן [מה לעשות, יש עוד מלייארד ספרים בארון היהודי... לא כולם יכולים להתרכז באותה קבוצה...] טוב לדעת מה קורה בסיפור.
האם לסיפור יש כללים? כבר אמר הרב זצ"ל ש'אני לא יכול להסתגר בתוך הכללים המליציים בחרוזים ובדימויים...' [ציטוט גרוע ומשובש]. הנפש לא יכולה תמיד לתחום את עצמה לכללים כאלה ואחרים, ולא תמיד אנחנו יכולים להכנס לדרישות של כולם.. אז אם הרב לא יכל... אז מי אנחנו שננסה?:) ^_^ [סתם בצחוק...]
[ליצירה]
המממ מסכים גם
והאמת גם אני קפצתי [חוץ מבגלל שאני תמיד קופץ בזה...] כי זה הזכיר גם לי כמה וכמה יצירות שלי וכמה וכמה מצבים שאני מעדיף לא להזכר בהם כי ברוך ה' עברתי אותם..:)
מה גם צריך להיות גם מציאותיים ולראות שבאופן פרטי, ספציפי ממוקד וצר - היצירה שלך קיימת בעודה וקיימת בחזקה...
ואת יודעת מה? - צודקת! אין צורך להסיף מלאכותית פתרון. אם הוא לא בא באופן טבעי לא צריך לשים סתם.
-- ובשביל זה בעצם יש את התגובות:))
להוסיף דברים שהם לאו דווקא ממין היצירה:)
אמנם ביצירה לא מתאים לשים את הפתרון סתם כך - אבל כתגובה זה מתאים בהחלט! - כך גם ביצירה שמראה את הצד הזמני והמצומצם של הכאב הזה ומציגה אותו חזק ויפה כל כך - עדיין על ידי תגובה שמזכירה ומכניסה את היצירה הזו לגבולותיה והגדרותיה - כך ידעו שמצב זה הוא רק זמני והישועה והגאולה קרובה לבוא תמיד..:)
תודה שוב.
תגובות