בעזרת ד'.                       חשון תרפפ"ז

...שהחזרת בי טהורה היא...

גרסה מחודשת וקצת שונה.

הוא טס במסדרונות במהירות. נתקל בשרפים, מפיל דברים, לא היה אכפת לו - הוא חייב להגיע למחלקה בזמן והוא מאחר. "למה הייתי צריך להיות דווקא היום ב"קצה העולם" כשהיא נמצאת במחלקה ב"ועד סופו"?!" הרהר לעצמו ברוגז בעודו מנסה לנווט בעדינות בין זרמי תפילות ופלפולים. זוגות כנפיו הכו בחוזקה באוויר גן-עדן בתנועות מגלות אפילו. - אין זה משנה... אסור לו לפספס את הזמן.

הוא וויתר על המעלית ומיהר במדרגות. עוד קומה ועוד קומה. עד לקומת המחלקה אי שם גבוה. נכנס פנימה בבהלה - ומיד עצר - פה אסור לרוץ. חייבים להסתובב פה בשקט. לא להעיר בטעות את מי שלא צריך.

בעודו עובר בין המיטות תר אחרי מבוקשו שינן בראשו משפטים מוכנים מראש. כל לילה הוא עובר את הדבר הזה וכל לילה נורא יותר מקודמו. "אל תדאג אורי..." אמר לעצמו "הפעם זה יהיה בסדר. רק תהיה רגוע ועם החיוך הכי מקסים שאתה יכול - תזכור לא להישבר! אחרי הכול אין אפשרות אחרת... את המשימה שלך אתה חייב לעשות"

... "לא משנה כמה שהמקרה הזה קשה." חתם כשנעמד ליד מיטתה.

הוא בהה בדמות ששכבה שם כמה רגעים. כל כך יפה וזכה, רוחנית כולה, מחוברת למקורות העליונים ביותר. כה שליוה כשחיוך פרוש על פַניה... הוא השתדל לצלם את הרגע הזה, ביודעו שכשיעיר אותה המראה והאימה יהיו כמרחק גיהינום מגן-עדן לעומת השלווה הזו שעכשיו.

הוא פנה לחיה שאחראית על האגף בבקשה לשחררה. 

- "כל כך מוקדם? וותיקין בטח..." שאלה.

- "כן. איך עבר הלילה?" התעניין.

- "טוב יחסית, היא חלמה על מיכאל. דמיינה שהיא זוכה להגיע למזבח שלו שם ושהוא מקריב גם אותה יחד עם כולם..."

- "הא... זה רק אומר כמה יהיה קשה לשחרר אותה היום. נקווה שהוא לא זוכרת כלום."

- "גם אני מקווה. תהיה חזק, אורי, אתה חייב לעזור לה..."

            ..."כן אני יודע."

הוא המשיך להביט בה לעוד רגע אין סופי שכזה, כאילו שהזמן אינו שייך כלל לעניין, ונזכר בשליחותו ועד-כמה-שאי-אפשר-לברוח ממנה. שלח יד רועדת ומסרבת אל כפתור הניתוק מהמכשור אליו היא מחוברת ולחץ עליו תוך כדי שינון אחרון של הכתובת אליה היא חייבת להגיע, ונגע בה חלושות כדי להעירה.

נגע שוב, אך היא לא הגיבה...

נגע יותר חזק, וקצת יותר... - ולבסוף תפס את כתפה בחזקה, וזו מייד הסתובבה אליו באימה, עיניה פקוחות לרווחה ומבטה המזועזע נשלח חסר פוקוס לַמרחק כמטווחי קשת, בבהלה שכאלו נותקה ממקור חיותה.

כמה שניות היא לא הייתה עימו ונוצרה האשליה שהפעם זה יהיה שקט לחלוטין – אך היא התעוררה מייד ותפסה את עצמה, נזכרת במה שהולכים לעשות לה עוד רגע, ונתקפה חלחלה עזה.

"לא!! לא רוצה!! לא שוב! אתם לא יכולים לעשות לי את זה!" החלה לצרוח, מנסה לתפוס את מיטתה ולהיאחז בה כבקרנות מזבח "די!!" התחפרה בחוזקה. אוריאל היסס לרגע בדאגה, ותפס אותה מייד והוציאה ממיטתה. היא החלה לחבוט בגבו באגרופיה בניסיון להשתחרר אך הוא החזיק בה חזק והחל לעוף אחוז אמוק אל כוון המדרגות...

היא המשיכה לצרוח ולזעוק, מסיטה את מבטי כולם מסביב, מעירה אחרות ללא צורך. הוא ירד במדרגות במהירות, מנסה לנחם את עצמו "יש סה"כ 500 מדרגות בין קומה לקומה וסה"כ 7 קומות..." ובמקביל להרגיע אותה. "זה עוד מעט נגמר! ששש.. תירגעי... בבקשה! יהיה בסדר הפעם נו... הוא ממש משתדל!" וזו רק שמעה את שמו ונזדעקה כולה עוד יותר.

"די!! לא רוצה לחזור לא רוצה לצאת! רק סבל הוא יודע.  רק כאב! אתה לא יכול לעשות לי את זה! דיייי!!! תחזיר אותי למעלה... בבקשה!!!" החלה לבכות בדמעות צורבות והמשיכה לספר, כאילו לעצמה, כמה שקשה לה שם, עד כמה שהוא מכאיב ופוגע בה. כמה הוא מתעלם ממנה.

אוריאל השתדל לא להסכים לה ולבגוד בכך בשליחותו. "זה לא נכון! הוא מנסה! הוא מתקדם! הוא אוהב אותך, את יודעת את זה! הוא לא יכול בלעדייך. את תראי שזה יהיה טוב! רק תתני לו צ'אנס! את חייבת..."... 'משנים מפני השלום' כיוון לנגד עיניו.

מכשיר הקשר שלו צפצף בזעם להזכיר שהשעה דוחקת מדי. הוא ניתר מעל כמה מדרגות והחליק את השאר, פרץ את דלת החרום וטס בשיא המהירות במסדרון הארוך. הוא הרגיש איך כנפיו קורסות תחתיו אך ידע שאין ברירה. כולם הביטו בו בתדהמה, אלה שהכירו אותו מזה בְּקַרִים הרכינו ראש בהבנה. הוא המשיך לכוון הרציף והחל את נהלי היציאה, מנופף מרחוק לשוער שיפתח את השער, אחז בה בחוזקה והתכונן לקפיצה.

ברציף היו עוד המון כמוהו, מיליונים על גבי מיליונים של שליחים, בדיוק כמוהו, שעושים בדיוק את אותו הדבר כמותו - אך אצלם זה היה שונה. - שקט כל כך, רגוע כל כך... היו פה ושם כמה צעקות ובעיות - אך שום דבר לא דמה למקרה שלו. – היא הנוראה מכולם כנראה. נפש מיוסרת וקרועה יותר מכל השאר. אומרים כולם שהוא נבחר לתפקיד בגלל שהוא ממש מלאך ועם כישרונות גדולים הרבה יותר,  ועדיין, אף אחד לא קינא בו משום מה. אחרים היו מתייאשים ומוותרים כבר מזמן. גם הוא כמעט ונשבר. הוא כבר לא שמע אפילו את הבכי והצעקות שלה. רק רואה אותה מחבקת אותו מיוסרת ודומעת, מתחננת כאילו על רגעיה האחרונים.

"איך אתה יכול?", אמרה לו, "אני זוכרת ימים שחורים משחור, עמוסי גשם זלעפות וצינה מקפיאת מוות. זוכרת אותי עומדת מבחוץ לחלון ביתו המחומם, פגה אט-אט מן העולם. זועקת אליו שיכניסני חדריו!!... אפילו לא אל ליבו... חדריו! אך עיניו אלי אף לא יפקח, ימשיך בשלו – מרוחק, מנוכר, עסוק כולו בהבל פיו, בגשם זלעפות. בי רוחות ינשבו כסופה, ואצלו שממה. ברקים וסערות ארצה להכניס לחייו – אך אלי כלל לא ישים את ליבו... אולי, יסתכל, לשניה יביט – ומיד יסיר מבטו. לרגע – ירצה ויתגעגע. לרגע- ילך אל חלונו, כמעט ויפתח. כמעט. אך פילגשו שבפנים, השגרתית והשוחקת כל – תפתהו, תנצלו ותקחנו ממני... זוכרת אני – יושבת בודדה ב-גשם, פגועה ורצוצה, עזובה. בוכה ומתחננת – אנא! אך עורלת אטימות ליבו לא תאפשר לטיפות עיני להכנס, לא לרעמי נהי להשמע ולא לרוחות בקשתי לעגל פינות חדות – בלב של אבן. אכן רצוף תוכו אהבה... אך לא אלי.

איך אתה יכול כן לעזור לו? איך? השאירני כאן!"

כמעט ונשבר, ממש כמעט. כמעט ועצר בקצה הרציף מסרב לקפוץ, לעזוב הכול – לפטור את הכול... אולי היא צודקת? אולי לא מגיע לה כל הסבל הזה? אולי יש פה איזו שהיא טעות נוראה שכזו? בשביל -זה- מחזירים אותה כל פעם מחדש? בשביל 'ההוא'?! הרי 'הוא' רק רע מנעוריו, 'הוא' סתם חדל אישים. 'הוא' נופל כל פעם מחדש. אך ניער את עצמו - איך אני מעז לדבר?! איך אני מעז לחלוק על גזירת שמיים?  יש לי שליחות - ואין דרך אחרת. הוא ניתר מהרציף והחל את דרכו מטה.

הבכי שלה החריף. היא צעקה כמו חיה פצועה מנסה להשתחרר ולהסביר לו בק"ן טעמים ואין-ספור דוגמאות קורעות לב למה לא מגיע לה העונש הזה, הוכחות למה זה עונש. הוא ניסה לנחמה, לעודדה, להתעלם אפילו, ונראה לו שהאחיזה שלו מתחילה כבר להתרופף... הוא עבר את זה יותר מדי פעמים כבר בחייו - כמה עוד אפשר? עד מתי?? - לא! הוא חייב להצליח!

- "תביני אותו. קשה לו. איך את היית מסתדרת במקומו? כל כך הרבה מהפכים בחייו, כל כך הרבה שינויים ונקודות מפנה. איך את מצפה ממנו להתמודד אם לא לאט לאט...?"

- "לאט לאט?!" החזירה לו בכעס "דינו נחרץ כבר מזמן ועימו אני גם נחרצתי - לסבל! למה אתם חייבים לעשות לי את זה? למה?! לחזור למעלה ולהודיע שוב שנכשלנו?! לא נמאס לו לשמוע את זה כל פעם מחדש??"

            "לא!!"

אחיזתו התרופפה והיא נשמטה מידיו, נופלת ללא חיכוך מטה וללא אף דרך להושיע את עצמה...

הוא רדף אחריה אך היא נפלה יותר מהר ממה שהוא יכול לעוף... "לא!! זה לא יכול להיות! זה לא אמור לקרות!" אמר לעצמו, "איך יכולתי?!" כל עולמו, ייעודו, מטרתו עמדו פה על הכף, ונראה שאין מנוס מאחד הצדדים מלהכריע ולהרוס את הכול. חתך מסלולים במהירות, גירד מלאכים אחרים וכמעט והתנגש עשרות פעמים - אסור שהיא תעלם מעיניו! הוא חייב לתפוס אותה!! הוא לא יכול להיכשל בזה! כמעט ותלש את כנפיו ממקומם. כל כך הרבה יש כאן מסביב, מבוך אין סופי - הוא חייב להגיע! הזמן דחק כבר מאוד, הבוקר מתחיל להפציע.

לא הסיר מבטו ממנה מנסה לגשר את הפער - ולפתע – קול חבטה הדהד בריק מלא האלוקות מניע אמות סיפים והחסיר פעימה מליבו - היא נתקלה במלאך אחר והחלה ליפול איתו גם! המלאך נראה כמעט  מחוסר הכרה, אך כנפיו הגדולות החלו לבלום בטבעיות את נפילתם.

"זו ההזדמנות שלי!" אמר לעצמו ואימץ כוחות שמיים להגיע במהירות - הוא תפס אותם בידה ובכנפו של המלאך והסיט אותם במהירות אל פלטפורמת ענן סמוכה והציל את היום... רגע לפני שהם נמרחו באחת מהיציאות והופכים לגחלי רצפה לוחשות ומטהרות.

            ...

               שקט מופתי שרר ברקיע.

היא שכבה שם עצומת עניים, כבתוך חלום...

המלאך השני התעורר. "מה קרה פה אורי?" שאל.

- "נס משמיים, זה מה שקרה. כמעט ואבדתם כולכם."

- "מזל שאתה בשמיים."

- "כן..." בליבו ידע שזה הכל בגללו בעצם. "את מי אתה שולח גברי?" המשיך.

- "אה. כבר שבעים ומשהו שנה אני עם אחת מיוחדת במינה, מהחלונות הגבוהים."

- "כן... גם הנשמה שלי מיוחדת במינה."

- "את זה אנחנו יודעים, או יותר נכון, -שומעים- כבר 20 ומשהו שנה..." עקץ בקלות.  "לא כדאי שתמשיכו?"

- "כן!" התעורר "רגע, איפה היא?!" הוא הסתובב וראה את נשמתו ערה.

הוא התקרב ושם לב איך שהיא מכורבלת בעצמה, דומעת חרישית - והנה הנשמה שמולה, אור גדול מסנוור ממנה, ניגשת לנחמה, מגישה ידה כאמא דואגת לנגב דמעותיה.

- "למה?... למה באמת??..." לחשה אחת לאחותה. "כל פעם מחדש?"

- "כל פעם מחדש, כן" ענתה לה המאירה. "אך את יודעת טוב מאוד שלא בשבילנו כל זה נעשה. אלא בשבילו."

- "האמנם?" הרימה עינה בשאלה, "כל בוקר נרד מחדש למטה - בשביל מה? מה רע כאן? פה ממש טוב!"

- "טוב, אכן. אך לא טוב מאוד. הזכרי בבקשה ברגעים השמחים שלך כאן, רגעים של רוחניות וזיו השכינה... כמה נהדר זה נכון?

אבל בואי נזכר לרגע באותם זמנים יפים ששמחת שם, למטה? ברגעים בהם -הוא- שמח יחד איתך, באותן הפעמים שהייתם יחד משלימים כל כך, מקיימים מצוות יחד, מתעלים יחד, מתפללים יחד לקב"ה... לא היתה זו שמחה הרבה יותר גדולה ואמיתית? הרבה יותר שלמה?

זה בטח לא חכמה לשמוע את החיות משלשות בקדוש כל בוקר - - לפעמים אנחנו מתקנאות בהן ובשרפים באיזו קלות זה נעשה. אך לנו המשימה גדולה עוד יותר - אנחנו צריכות לקרוא ד' אלוקינו ד' אחד - שם למטה! היש אושר יותר גדול מזה?"

- "אבל זה לא הולך!" התרעמה.

- "סבלנות, ילדתי, סבלנות... כל זה כדאי.

אולי גם היום, ויכול להיות גם מחר - תעלי בבכי שבורה ורצוצה למרומים. תעברי בכניסה בלב כבד ותסמני שוב "נכשלתי" - אך הכל שווה לאותו היום, שכה קרוב הוא כמו רבים, שתעלי לכאן חזרה ותדעי -- שהוא עלה למטה גם, איתך יחד."

- "אוף... נכון..." חייכה בבישנות, ופנתה לאוריאל. "בא נלך. כבר מאוחר." הורתה לו.

 הם אספו את נשמתם והמשיכו מטה. היה אפשר לשים לב שהן ממשיכות להסתכל עוד זמן עד שנעלמו מהעין...  הדרך למטה הייתה שקטה, באופן מפחיד כמעט, בהשוואה לרעש שהוא רגיל אליו...

כשהגיע למטה, הורידה מעל כתפיו ופתח לה את הדלת.

- "אני מצטערת כל פעם מחדש על הבעיות שאני עושה לך אורי..."

- "אה... זה בסדר. זו השליחות שלי אחרי הכל, לוודא שתגיעי ותחזיקי מעמד."

- "אתה יודע שכל כך טוב לי למעלה, כל כך נהדר למעלה... - ופה כל כך קשה... הוא כל הזמן שוכח אותי ומתעלם ממני. כל הזמן אני נמצאת בצד מנותקת מהחיים. וכשיש נקודות אור ברגעים טובים זה רק קצר וזמני כל כך. - אך ברגעים האלה אני יודעת שזה שווה את זה. ברגעים האלה אני רואה שהוא היכן שהוא באמת יודע שאני שם. שהוא יודע שמה שלא יהיה, אני אהיה איתו ולא אוותר לו...ירידה אך צורך עליה."

- "איך נשלים את הכל אם לא כאן למטה? את חייבת לחזק אותו, לעזור לו, שיהיה ראוי לזה..."

- "נכון אורי..." השפילה מבטה, "תודה רבה..."

- "תשתדלי טוב? תהיי שמחה...רק שמחה..."

חייך אליה. ניצוץ של תקווה הבריק בעיניה. לך תאמין מה עוד יצא מזה...

...ובעצם  - תאמין... תאמין.

הפלאפון צלצל על השולחן... "הגיע הזמן" אמר אוריאל לעצמו. נשא את הנשמה פנימה והחזירה לגוף אליו היא שייכת... "בוקר טוב ילד..." אמר לו רגע לפני שחזר למעלה "תעשה טובה, תשמור עליה... קצת יחס ואהבה... כולם יודעים שנועדת לגדולות..."

...אפילו אני.

                        ובטח שגם היא...

          ........

השעון צלצל ועשה רעש של גלים ולרגע נראה לי כאילו שאני  על חוף הים ובחוץ מתנהלת קריעת ים סוף...

התעוררתי. חיפשתי את הפלאפון וכיביתי את השעון.

 הממ... 5:32... וותיקין.

נשמתי נשמת חיים ראשונה של בוקר ומשום מה הרגשתי קצת אחרת.

הדמות שראיתי בחלומי ממש סירבה לצאת לי מהראש, כבמעין חזון נתנה לי תחושה כזו – שהיום- היום יהיה יום נפלא.

הבטחתי לעצמי - היום אני אהיה בסדר.

                         לא אשכח אותה הפעם...

... "שהחזרת בי נשמתי בחמלה..."

שהחזרת - שהנשמה אחרי צאתה בלילה מתוך הגוף ועלייתה לרקיע מהלך 500 שנה איננה רוצה להיכנס שוב לתוך הגוף... ועל זה אומר 'שהחזרת'... שהקב"ה מחזירה מיד כשאדם מתעורר בעל כורחה - להיות שוב בתוך הגוף.

                                    <'עולת תמיד'.>

"כשהנשמה יורדת לתוך הגוף, היא צועקת 'ואי!'

ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי..."