"אחת משישים בנבואה..."

חלום. אחת משישים מנבואה... אז הנה חלום שלחמתי ואני חייב להביא אותו לפניכם... הוא מוקדש לחברי הטוב ביותר בערך מאז שנולדתי - יוסי, ולחבר אחר שהתבאס על זה שהוא חלם שרה"י מלווה אותו לחתונה שלו ואומר לו איזה ד"ת, והוא לא זכר את מה שהרב אמר... בד' מבטחנו. חלום, חלום. אך הלוואי.... "חלום. אחת משישים מנבואה..." אני נשען על גזע עץ עתיק, שדה החוֹתְמִיוֹת שבו חצי גופי טבוע מתמשך לאין-סוף כמשיכת מכחול שמן עבות על הגבעות שמתפרשות מולי. המראה מהמם. להקת טָסִיוֹת, על גבן הכחול והמבריק כשריון אבירים, נראת שבה ממסעה באירופה. מעופן האצילי ישר ומהיר, נראה שמאתרות הן מיקום אסטרטגי טוב להקמת ביתם על מורדות ההרים... השמיים מעוננים חלקית ונחזים ככתמי עור מעומעמים בעורו של עגל רך בחודשיו הראשונות... השמש נעצמת מולי, גדולה ומלאה באור אדיר... כאילו הוצאה מנרתיקה, רק שאינה מסנוורת כלל... אורה מתאים בדיוק לעיני. רוח שובבה לחשה קלות על דפי הספר שעל ברכי... תלמוד ירושלמי... דפיו צהובים ומלאי סימנים, ועדיין הוא נקי כחדש... מן אובססיה שלי לשמור על ספרים... סימנתי את הדף. עוד שלושה עמודים לסיום פרק 'אלו נוחלים'... שקעתי בין הפרחים. ובין המחשבות... עננים יפים... כל אחד בצורה המיוחדת לו... בקושי נראים... אולי כמו חיות... חלק כמו סתם צורות גיאומטריות... אחד אפילו מזכיר את הסמל של ווִינְדוֹס... הא... נוסטלגיה... בשקט הפנטזי שולב בהרמוניה צחוק של ילדים. הרמתי ראשי מעל הפרחים לראות שהכול איתם בסדר... הושֵע-יוּבַל-שַי וזֶרַח-בְנַיָה נראים רודפים אחרי משהו תוך וויכוח ילדותי על דבר מה יעשו כשיתפסו את טרפם... הם בטח מצאו איזה אִילַנִית. היא די נפוצה פה בקרבת הנחל... הם כאלה חמודים. סה"כ בגן וכבר כאלה חברים טובים... שני חברים... אחד חולם על מה שמעל לשמיים - והשני חולה על הרומש על האדמה... לא להאמין איך התפוחים אפילו לא נופלים מעבר צילו של העץ... כאילו להסתכל עלי ועל יוסי לפני יותר מיובל... נראה שהושע-יובל-שי שם לב שחייכתי אליו והחל לקפץ בעליזות לכווני... הורדתי את הראש והסתתרתי בין הפרחים שצפיפותם הרבה מנעה ממנו למצוא אותי למרות שהוא לא היה בהרבה יותר גבוה מהם... הוא הביט כה וכה בבלבול. "סבא?"....... "סבא??"...... "נו! איפה אתה, לפני רגע היית פה!!"..... "סההההבאאאא!!!" המלכודת פעלה. הפתעתי אותו מאחור ותפשתי אותו ברגליו. הוא מעד ונפל עלי... "סבא! מה אתה אריה? מה אתה מתגנב ככה...." נתלה על זקני ומשך בו בחזקה... "בעצם אתה באמת אריה!"... צחקנו. הושבתי אותו על ברכי. "מה קורה אתך יובל-שי? הכול טוב תך' ג'בר?" דגדגתי אותו בבטנו "כן! הלכתי עם זרח-בניה לחפש כל מיני דברים פה וכל מה שמצאנו כל הזמן ברח לנו..." "מה... אז לא תפסתם כלום?" "כמעט... אבל אני מצאתי אריה!!" צחק עלי... ציני ממש כמו אימא שלו... ועוד בגיל שלו... זה יכול להיות מסוכן... "תפססתיי!! תפההההססתתיייי!!!!" נשמעו צעקותיו של זרח-בניה שרץ אלינו מנופף בצנצנת שבקושי הצליח להחזיק... "הנה מוטי, תראה! קרפדה!!" אמר בהתנשפות, "היא חשבה שאם היא לא תזוז אז אף אחד לא יראה אותה... קרפדה טיפשה... אף אחד לא יכול לברוח מאתנו! תפשתי אותה!! תראה!" הוא הגיש לי את הצנצנת. בתוך הצנצנת הייתה צפרדע. אכן אילנית מצויה... נראה שעדיין לא תפשה את גזר-דינה המקולל ואולי דווקא המבורך... בשבועות הקרובים היא תהיה פריט ניסיון לניסוי 'מה צפרדע אוכלת?' ותזכה לארוחות גורמֵה ככל הנראה מכל סוגי בעלי החיים שיכולים להכניס לה לצנצנת... "אתם יודעים מה זה?" שאלתי. "מה??" "דבר ראשון זה צפרדע. לא קרפדה... זו בטח אילנית... אתם רואים את הגב הירוק שלה ואת הפסים השחורים בצדדים? זה מזכיר קצת אינדיאני שיוצא לקרב לא?" "וואוו...." אמר זרח-בניה. "אתה כמעט חכם כמו סבא!"... "כמעט?!" נזעק הושע-יובל-שי, "מה פתאום! סבא שלי הכי חכם!" קבע ודחף את זרח-בניה לאדמה... "לא נכון!" לא וויתר זרח-בניה, "סבא שלי יותר!!"... "מה פתאום!" "בטח שכן!" "אתה לא יודע!" "אני כן!" "אתה לא!" ..... "ילדים..." קטעתי, "תירגעו..." התערבתי במצוות אהרון להשקטת שלום... "כולנו יודעים מי באמת יותר חכם...." אמרתי בקריצה... "כן? מי??" אמרו שניהם והביטו בי בהשתאות... איך לא שמתי לב למלכוד הוודאי שחפרתי לעצמי.... "אה... הממ... נו... אתם יודעים..." התחלתי לגמגם והם החלו לאבד את סבלנותם, לא נראה שהם מתכננים לוותר לי... כנס משמיים תג הקשר שעל חזי החליט לצפצף ולזכות בתואר 'המציל היומי'... "טוב חמודים, יש לי שיחה... אז נסיים את הדיון אח"כ... טוב?" "טוווב..." קמו שניהם והמשיכו להתרוצץ בשדה כשהם ממשיכים להתווכח 'את סבא של מי לשאול כמה זמן מותר להם להשאיר את הצפרדע בבית..." "כןןן?" לחצתי על התג ועניתי. "מה קורה? אתה מגיע?" נשמע קולו של אריאל. "הטיסה צריכה להגיע?".. "כן."... "אז אני בדרך, רק אאסוף את הילדים." "יופי. אתה עובר אצל אימא?" "רק חולף שם, היא יצאה כבר והשאירה בחצר עוגיות, כמובן." "מממ... מזל שאני לא בדיאטה אז מותר..." "חצוף קטן! תדרוך לי על הפצעים... העוגיות בכל-אופן לא בשבילך... יללֵה, אני בדרך." הממ... נסיים כבר את הפרק מחר... קראתי לילדים והתקדמנו לכוון המכונית. "סבא? מתי יהיה לי ציצית כמו שלך? כזו עם צבע תכלת?" שאל הושע-יובל-שי. "אל תדאג יובלוש, ממש לא עוד הרבה זמן... יש לך עוד מעט יומולדת נכון?" "נכון נכון!" קפץ מרוב עליזות ברגע ששמע את צירוף המילים 'יום הולדת' כשהוקשרו למילה 'לך'..."איזה יופי! עוד כמה זמן זה...?" "אתה יודע לעשות חשבון כבר נכון? תעשה חישוב, אנחנו עכשיו בניסן, ואתה נולדת בסיוון... עוד כמה זמן זה? נראה אם אתה יודע...." "אהה........" הושע-יובל-שי אימץ את ראשו... חשב וחישב באצבעות... התבלבל פעמיים אבל בסוף עלה על התשובה... "אני יודע! שלושִי...אה..לא... שישים יום! כן כן!!" "נכון חמודי! וזה אפילו מדויק בדיוק! אתה בחור חכם אתה יודע?" "אבל סבא, אז איך זה שלזרח-בניה יש כבר ציצית עם תכלת ולי עדיין אין? הא למה לו כבר קנו..." אמר בקנאה... "בגלל שזרח-בניה גדול ממך בשלושה חודשים יובל-שי... הוא נולד באדר, לו היה כבר יום-הולדת שש... אתה זוכר את ההפתעה שעשיתם לו? ואם כבר.. אז איפה הוא בכלל?" זרח-בניה פשוט נעלם מכל כוון... הבטתי היטב וראיתי אותו בקצה השדה מתכופף לאחד הפרחים ובוחן אותו מבפנים... טיפוסי לו כל כך... "יובלוש תקרא לו, אנחנו לא רוצים לאחר נכון?" נכנסתי לאוטו, הושע-יובל-שי חזר עם זרח-בניה ונסענו. בבית חכתה לנו "קופסת-ספתה" טיפוסית מלאה ב"עוגיות ספתא" מלאות "מלאן מלאן מלאן שוקולד כמו שרק ספתות יכולות לעשות"... הילדים ישר התנפלו על השלל... "אהה אהה! לא עכשיו יקירַי... זה לאח"כ... אל תשכחו שצריך להשאיר גם לאבא ואימא של שניכם..." "בסדר אנחנו נשאיר להם", הבטיחו שניהם תוך כדי פירור העוגיות על הריפוד החדש... כמו לתת לחתול לשמור על החלב... לא נורא, לא יזיק לאריאל קצת דיאטה.... גם לשלומי לא יזיק כשאני חושב על זה.... חייכתי לעצמי... 'אפרופו דיאטה', לקחתי לעצמי איזה עוגייה או שתיים לדרך... [בעצם שלוש...] גם לסבא מותר לא? הגענו לשדה התעופה. נראה שכמעט כולם כבר הגיעו ע"פ החנַיות המלאות. ירדנו ונכנסנו פנימה. בדרך הילדים הספיקו לשגע קצת את השומר אבל שום נזק רציני נגרם חוץ מכמה חיוכים נוספים... בטרמינל ראיתי אותם יושבים ומחכים - אריאל ורעות ישבו והיו עסוקים בלהתפוצץ מצחוק בעקבות בדיחה שסיפרה מיכל, יהל נראה שלא כל כך תפס את העוקץ בבדיחה של אשתו ונראה שהיה טרוד יותר בלהתחרות עם שלומי בעשיית פרצופים להוֹדַיָה-שְבוּת-אֵל הקטנה, שנראתה מבסוטית מאי פעם... היה לו ליהל ניצחון בטוח... הרי זו הבת שלו...רעות עמדה בצד ודסקסה עם יעל על מצב הכיתה שלה, נראה ששוב פעם איזה תלמיד עלה לה על העצבים כך שהיא הייתה חייבת לפרוק את זה על מישהו... נעמדתי בצד והבטתי על התמונה הנהדרת הזו.... משפחה שכזו... 'איך הזמן רץ כל כך שהם גדלו כל כך?' שאלתי את עצמי... פשוט לעמוד בצד וליהנות מהנוף.... הפאזל הפנטאסטי הזה התפרק ברגע שהושע-יובל-שי רץ לרעות בזעקת 'אאממאאאאא' מצוחקקת... כל עצביה נעלמו חיש-קל כשראתה את בנה הקטן רץ לעברה בשמחה... גם זרח-בניה לא נשאר חייב ורץ לכוון יעל, רק ששלומי תפש אותו קודם והניף אותו באוויר... כשראו שהחמודים לא באו בגפם אלא גם אני באתי כולם נעמדו... "לא לאא... אוף אל תעמדו עכשיו... זה היה כל כך יפה איך שהייתם קודם.... אפשר היה לצייר מכם תמונה..." 'אה.. טוב!' אמר אריאל בחיוך שטני ובקריצה לכולם הם פשוט חזרו למה שעשו קודם כאילו שלא באתי! "סתםם סתםם... אני אמנם זקן אבל עדיין יש לי חוש הומור!" צחקתי... זה החינוך שנתתי להם? חיבקתי את אריאל ויהל. "איחוד משפחתי זה הא?"... "כן.. צריכים לעשות את זה יותר פעמים אבא..." אמר יהל. "הטיסה כבר נחתה?" שאלתי את יעל. "כן, הם כבר נחתו. הרב ומיכאל צריכים להיות פה כבר כל רגע...".. "גם אבא שלך איתם נכון?"... "כן כן... הוא מגיע עם אמא..." לבי התמלא אושר... אחרי חודשיים הגיע זמן שיוסי יחזור... בדלת מהמֵנחַת הם נכנסו. מיכאל המזוקן שתמך בגבה של רותי, נראה כבר שאו-טו-טו יהיה לנו זבד-הבת... יוסי הלך מאחוריהם לצידו של אשתו והרב... איזה יופי הם הגיעו. ניגשתי לרב ולחצתי את ידו, הוא לחץ את ידי בחזרה בחום, מדהים איך שהוא חזק כשור גם אחרי שעבר את המאה... "מוטי מוטי, מה שלומך?" שאל. "תודה רבה הרב, ברוך ד'. מה שלום הרב?"...התגשתי חזק את ה-ד' של "ד'"... "בסדר גמור... נראה לי שהבאת את כל המשפחה המורחבת... אתם מתכננים לעשות קיבוץ גלויות פעם שנייה?" הא.. פעם שנייה... "לא בדיוק הרב... זו פשוט הזדמנות של כולנו להתקבץ ביחד כך שכולם באו..." "הא.. יופי יופי... יוסי, לך למשפחה שלך... יש לי רק עוד כמה סידורים אחרונים, מיכאל יכול לעזור לי... לך לך למשפחתך ולבית ילדיך..." הלכתי עם יוסי, לאורך הטרמינל שררה דממה ביננו... מעין דממה טלפאתית שכזו... כל אחד יודע בדיוק מה חושב השני עכשיו כך שאין אפילו צורך לבטא את זה במילים... הוא נראה טוב. זקנו האדום כאש למרות שזה כבר השבוע השלישי שהוא לא התגלח מסודר על המילימטר כמו תמיד, בגדיו מגוהצים ומסודרים להפליא... אני נזכר איך לפני שנים כה-רבות הוא היה מטיף לי לטאטא את החדר בפנימייה בימי שישי שהוא לא היה נמצא... לא שלא הייתי מנקה אם הוא לא היה אומר, אבל יֵקיִיוּת כמו שלו לא פוגשים כל יום.... תמיד צחקנו על זה שהוא יצא יותר פולני מכל האמהות והנשים הפולניות בעולם... עד שמצא באמת אחת יותר פולנית ממנו – והתחתן איתה גם.. מדהים גם לראות את זה... שנינו, החברים של החיים... נולדנו באותו יום, במשך כל שנות הילדות היינו שכנים... גדלנו באותו מקום, באותו גן, בית ספר, ישיבה ופלוגה... התחתנו בהפרש של שבועיים, גרנו בשכנות גם בשכונת הקרוונים, ובהתנחלות... היינו ועדיין חברותא אחד של השני. חברים לחיים... והנה אנחנו, כהשלמת עוד זווית במעגל הזה, הולכים לכוון ילדינו... כאילו משפחה אחת... לי כבר שלושה שהתחתנו, יהל אריאל וליה - לו שניים, יעל ומיכאל [למרות ששמעתי שענת מאותת משהו רציני ביותר...] לי נכד ונכדה... לו גם [ממש או-טו-טו...]. מדהים אותי איך המשפחות שלנו, בדיוק כמונו, חיים יחד כל כך קרובים... כאילו שזה איזה משהו גנטי בדם... בטח ליוסי יש איזה שהוא הסבר ביולוגי לזה... הוא עשה את התיזה שלו על משהו שנורא מזכיר את זה... זרח-בניה רץ לסבו עם הצנצנת שלו והחל לשאול בערך את כל מה שאפשר לשאול בעולם עליה בקצב של מכונת ירייה... יוסי הרגיע את ההתרגשות שלו באמירת יבוש טיפוסית והתחיל לספר לו כתשובה בערך את כל מה שאפשר לדעת בעולם על אילנית מצויה... זרח-בניה הסתובב לכוון הושע-יובל-שי שדיבר עם רעות, והוציא לו לשון בסימן 'אהה! אמרתי לך שסבא שלי ה-כ-י חכם בעולם!!'... הוא נתן לסבו נשיקה ועיקם את הפרצוף לאחר שנזכר עד כמה הוא לא אוהב זיפי זקן של חול-המועד...'למה יש כבר שלושה שבועות חג?!' בטח תהה לעצמו... אני גם חושב שנותנים להם קצת יותר מדי חופש בחג הזה... מיכאל חזר עם הרב וסימן לנו שאפשר כבר לצאת. "אין לנו זמן לרגע פנוי חבר'ה", אמר כמפקד לפני מבצע, "אל תשכחו שערב חג היום..." לא להאמין... כמעט ושכחתי..... איפה היו הזמנים שבהם ערב-חג הוא אחד מהדברים היותר לחוצים הנקראים לאדם בשנה... היום עם הנוחות והשיפורים... לא להאמין איך דברים השתנו... סה"כ 40 שנה עברו מהפעם האחרונה שאני זוכר את עצמי נלחץ כל כך ב'ערב חג'... תג הקשר שלי ניגן ניגון אהוב, זו הייתה נשמתי ואהובתי שהתקשרה... "כן? ברכת ה' עליך ילדה..." עניתי. "ילדה? אני הפסקתי עם הילדוּת שנתיים לפניך... -אתה- אם כבר ילד... הרב הגיע?" ...מישהו העיז להגיד על אשתו של יוסי בלי להזכיר את אשתי עם תואר כבוד לפני?... אני בטח אחטוף 'שטיפה' על זה כשנחזור הביתה... "כן כן, הוא פה יחד עם כל המשפחה המורחבת... את מסתדרת שם? איך ההכנות?" "הכול בסדר, אל תדאג מוטי, 'שמונה עוד יהיה היום'..." הא.. איך היא זוכרת את המשפט הפולני הזה.... "אוקי, אני סומך עליך... נפגש כבר בירושלים?" "כן. רק תעשה טובה, אל תשכח שום דבר הפעם טוב?" "חחח... בסדר בסדר......ד.א. תודה רבה על העוגיות!" פשוט סבתא זאפטה זו... מסדרת ומפקדת על הכול לבד לבד כבר מהשנה הראשונה... איך אני זוכר את הפעם הראשנה שיצאנו..... זה היה ליד איזה נחל בסביבות ירושלים... אני זוכר שלא גדל שם כלום כמעט... היא לקחה את החותמית שננתי לה, ושתלה אותה כביכול בטקסיות רבה באדמה... יום אחרי תפסתי אותה שם שוטלת פקעות... איך עבר הזמן כל כך מהר? והיא לא השתנתה לרגע... הלכנו לחניון, נתתי ליהל את האוטו שלי ולקחתי את של הרחפת של הרב. חוץ מהרב היו איתי מיכאל ורותי ויוסי כמובן... לא להאמין שהוא אף פעם לא הוציא רישיון, גם היום הוא טוען שהוא פשוט לא צריך רכב.... הדרך לירושלים מדהימה. חולפים על יערות גדולים, ערים יפיפיות עם מגדלים נוצצים, יישובים וקיבוצים, שדות מרעה ופרדסים... ככל שהולכים ומדרימים הנוף נהיה... פשוט קדוש יותר... מכל כוון אנשים נראים נוסעים לעיר... אין כמו אווירה של חג גם בדרכים... המוני אנשים, מכוניות, רחפות, רכבות ושאר כלי תעבורה.... כל הדרכים מלאות ועמוסות, אבל לא פקוקות... אף אחד לא אמר 'צר לי המקום'... פשוט נוסעים בנחת, אף קול צופר אחד לא ישמע... ירושלים. עיר שחוברה לה יחדיו.... הרים סביב לה... אולי זה היה פעם... היום כל ההרים האלה הם כבר חלק מירושלים שהפכה לעיר ענקית מימדים... הרבה השתנה בעיר ב-40 שנה האחרונות.... הרבה אמירות על ירושלים כבר לא רלוונטיות... אבל אולי יש אמירה אחת שכנראה הכי רלוונטית זה 'ירושלים של זהב'.... הנוף הירושלמי בנוי מאבנים ירושלמיות יפיפיות... אבני גזית מדהימות... משוות לעיר מראה בוהק ובהיר מכל בניין וכל גשר... אווירה של חג מורגשת ברחובות הרחבים... כל מקום מקבל הגדרה של 'רשות הרבים' מתמלא בחגיגיות צחורה כשלג.... אנשים קונים בשוק מצרכים... ירקות פירות, בשר ודגים... שדרות האמנים מלאות אנשים שבוחנים כלי יודיקא נוצצים לקנות לכבוד החג... דיבורים בכל מקום, אנשים מתמקחים, מספרים, צוחקים, מתכוננים... נשים מנקות את ביתן, גברים מסתובבים כל אחד עם הפתק-ה"בלתי-נשכח" של 'רשימת הקניות'... גם השנה מובטחני שלא יהיה אחד שיחזור לביתו עם כל מה שהיה ברשימה.... זה איזה שהוא מנהג גברי שכזה לשכוח תמיד את ה'שלוש כרוביות לסלט מיונז' לא משנה כמה ארוכה הייתה הרשימה... ילדים מתאגדים מסביב למספר סיפורים אחד, הוא מספר להם תוך כדי סלסול בפאותיו הארוכות על יוסף הצדיק ועל קשייו בארץ מצריים... מלמד אותם מוסר השכל לבטוח בד'... לא להאמין איך כל שנה ושנה זה קורה מחדש, וכל שנה ושנה זה נראה יותר משנה שעברה.... אווירה של חג... העיר כל כך מהממת... זורחת ממש... בלווין באוטו מתנגן לו בנוסטלגיה 'The Might of Rome' מהפס-קול של הסרט גלדיאטור... כמה עשורים חלפו מאז הסרט הזה אבל נראה שהקטע הזה מתאים יותר להיקרא 'כוחה של ירושלים' כנראה... עצרנו בקרית-ספר, ליד אולם הישיבה הגדול... מכל הכיוונים נשמעו קולות בית-המדרש... אלפי אלפי תלמידים יושבים כעת בקומפלקס הענק ודנים בענינא-דיומא... מהבבלי והירושלמי, מאגדה ועד פוסקים... קולות התורה בוקעים ומזכירים לכל השומע אותם 'איפה זה בית'... עלינו במדרגות אני יוסי והרב, לכוון חדר ראש-הישיבה, לקחת משם את התיק-התמידי של הרב עם כל הספרים שהרב צריך לשיעורים הרבים שהוא הולך לתת בחג... לא להאמין איך התיק הזה משמש את הרב כבר מעל 50 שנה... 50? בטח יותר... ולמרות כל הדרכים הרבות היותר נוחות שיש כיום להעברת ספרים - הרב עדיין מתעקש להשתמש בו... הרב נכנס לספרייתו והחל לקחת ספרים. החל בפירוש אברבנאל, דרך תלמוד ארץ-ישראל, וכלה -כמובן- באורות... הרב סידר את הספרים בערימה מדויקת לפי סדר הבאתם בשיעורים השונים והכניסם לתיק... "אל תשכחו יש עוד סיבוב..." הספרים לא נכנסים כולם לתיק כבר מזמן... למרות גילו המבוגר הרב ממשיך לתת שיעורים אין-ספור... בדרך בחזרה, נעצר הרב ליד חלון הישיבה הגדול... מהחלון ניתן לראות מבט פאנוראמי מהמם על העיר... הרב נתן עינו לכוון מרכז העיר ונראה שדמעה של אושר, אושר מוחלט, יורדת על לחיו. הוא הסתובב לעברנו ותפח על שכמנו... "יוסי, מוטי, תגידו לי... אתם זוכרים?" "את מה, הרב?" "את השיעור שנתתי מזמן מזמן... כשאתם הייתם עוד צעירים כל כך... רק בשיעור א'.... אמרתי את הפסוק 'כי עין בעין יראו'... אתם זוכרים?" שאל בקולו הצרוד והנפלא. "בטח הרב, בטח שזוכרים." "תראו מה-זה... תראו איך ישועתו של הקב"ה יכולה להיות כהרף-עין! תראו... עין אחת בוכה על מה שאין... על החורבן שלא הושלם תיקונו..... ועין אחת שמחה ושוחקת - על מה שיש! על הגאולה שכבר החלה....." חייכנו בהבנה ובזיכרון נוסטלגי... לא היינו בשיעור שהרב נתן אז בשבת חזון... אבל זכינו שהרב חזר על הדברים במסיבת סוף השנה וסיום המסכת שעשינו כמה ימים אחר-כך... "אבל לא עוד! לא עוד.... כבר אין את העין הבוכה!! אין את העין הדואבת... כיום שתי עיננו שמחות, ודומעות מאושר.... כיום כבר 40 שנה..... זכיתם תלמדי! זכיתם. זכינו כולנו לראות בבניה..." הרב החְזיר פניו לחלון... עיכב את מבטו על מרכז העיר... על הבניין העצום שעמוד שם על מכונו... לרגע לא האמנתי שכל זה אמיתי... שאיך למרות כל הזמן שעבר... איך אני זוכר את מה שהיה לפני... את התקופה שהייתה לפני... כה קשה היא הייתה.... אך כה נהדרת... איך שהרב, שראה את כל תקומת העיר... החל מכבישתה, וכיבוש הר-הבית... וכלה בבניין בית-המקדש.... את כל התהליך זכינו לראות בעיננו. חזרנו לרחפת והמשכנו בעלייתנו... "יוסי?" פניתי אליו, "אתה שומע, יש משהו שלא סיפרתי לך שקרה ממש מזמן..." "קשה לי להאמין... אבל ספר... תרגיש חופשי...רק סע כבר – יש לך אפור..." צקח על העוורון צבעים שלי... "לפני 40 שנה, בדיוק... היום ממש לפני 40 שנה... אחרי שיצאנו מבית-הכנסת של הרב גורן, מהמחקמה, יצאתי מוקסם מהרגשות..." "רגשן שכמותך...." חייך יוסי כמו תמיד בנקודות האלה... "אז בחוץ, אחרי ערבית, ראיתי על המדרגות שם איזה נערה בוכה... היא פשוט ישבה שם על המדרגות, הביטה על הכותל ובכתה... הביטה ובכתה..." "זה מתחיל להישמע מעניין...... איך זה שלא סיפרתי לי?? זה חבר זה???" צחק. "לאאא לאאא זה לא מה שאתה חושב.....", קרצתי לו, "אז ניגשתי אליה.. אתה זוכר, בשנה ההיא הייתי עם כל המשברים שבעולם... לא האמנתי שאני יכול להגיד משהו למישהו בכלל.... אבל עם זאת איך שהוא ניגשתי אליה ואמרתי לה את מה שהרב אמר... אמרתי לה ש'כל המתאבל על ירושלים - מיד זוכה ורואה בבניה... כי עצם האבל הוא כבר עוד לבנה לבניין ירושלים...'... הבטחתי לה שהיא תראה את הגאולה נשלמת....." "כן...." "לא האמנתי לעצמי שאמרתי את זה... סה"כ איזה פעור בסוף שיעור א' מדבר על אידיאלים שהוא בקושי מצליח להבין...... עכשיו אני מנסה לתפוס... איך צדקתי..." יוסי לא ענה... רק חייך... גם בטח גם הוא לא תופס איך אותו ט' באב שאנחנו עוד מעט חוגגים, איך אז הוא היה הט' באב האחרון.... אף אחד לא הצליח לתפוס את זה... אי אפשר לתפוס את זה.... התקרבנו להר. כולם כבר חיכו לנו בחניה... אנשים רבים התאספו מסביב הרחפת של הרב, באו לברך 'ברוך שנתן מחכמתו ליראיו'... אנחנו ברכנו 'חכם הרזים' ו'שעשה ניסים לנו במקום הזה...' הרב יצא והביט לכוון השערים... המונים המונים היו ברחבה... ומבפנים.. קולות שירה אדירה בוקעים... היום יום חמישי בשבת קודש.... אנשים לבושי לבן מזדרזים בפנים ועושים את עבודתם... הבטתי בבית המקדש... בכל העם ההמון שהגיע... ביוסי.... במשפחתו... במשפחתי... באשת תפארת ביתי.... וברב... 'לא להאמין' לחשתי לעצמי, ואחרי שנייה תיקנתי - 'לא. להאמין גם להאמין...' חייכתי. הרב החזיר לי מבט עמוק.... "כי עין בעין יראו... בשוב ה' ציון." ... י' באב, ה'תשס"ג