אני מובן מאלי. הכל רואים בי אדם המובן מאליו. קולי אמנם אינו נאלם, אך גם איננו נשמע. כאשר אני פונה ישירות אל העומד מולי, הוא נראה מופתע לרגע מעצם נוכחותי, אחר כך הוא מופתע מעצם הפתעתו, וכחלוף הרף נוסף הוא מביט דרכי, משית לבו אל מה שמאחורי. כאילו הייתי רוח, אך לא כזו המטילה יראה אלא רוח משובה, אדווה קלה, נושפת ואיננה. גם האדמה, אלמלא חוקים שנטמעו בה, לא היתה טורחת ללכוד אותי בקורי משיכתה, והיתה מניחה לי לנוד בחלל. וזה לא ששוכחים אותי. הלוואי שהיו שוכחים. גם כששוכחים מישהו, מעניקים לו בכך לטיפת חסד של קיום. אותי פשוט לא זוכרים. פני נבלעים בהמון, כאילו נוצקו לתוכו מששת ימי בראשית. דעתי אינה עומדת על דעתה, לכבודי העצמי אין כבוד עצמי, למשוגותי אין דרך ישרה שיוכלו לסטות ממנה. דומני שאני חלום שנחלם בהקיץ במוחו ההוזה וההוגה של חזיון תעתועים. ומה בכך, תשאלו. מה בכך שאתה אדם של מה בכך? ובכן, אין בלבי על שאיש אינו מבחין בקיומי. אך יש בלבי על שאיש לא יבחין בהיעדרי.