נכתב כתגובה ל"מכתב אלי ממני" שכתבתי לפני שנתיים.

קצת באיחור, כלנית, את יודעת. החיים דורשים את שלהם. ולפעמים אין לנו אלא להיכנע לדרישותיהם.

 כתבת לי מכתב ארוך של געגועים ובעיקר של תקווה. תקווה שאני הצלחתי יותר ממך. אולי זה נותן לך באמת משהו להיאחז בו. לדעת שיכולת גם את.

אלא שהחיים לעולם אינם כל כך פשוטים. לעולם.

כן, הייתי התלמידה הטובה בכיתה. הכי טובה? אולי. וגאווה להורים. ולמורים. שעות על שעות ישבתי וחרשתי. את חושבת שהיו לי הרבה חברות? לא, לא ממש. אני מאמינה שהיינו חברות של אותן הבנות. למה? כי טעם לא משתנה, ואיכות ירודה של אנשים לא משתבחת כשאת נמצאת במקום אחר. את פשוט יכולה להרשות לעצמך יותר לברור, כי את נמצאת במקום גבוה יותר.

כן, התקבלתי לגלי צה"ל ואני לא אשקר לך, היה לי שירות מדהים. עד היום אני בקשר עם כל המי ומי  ומובטח לי עתיד תקשורתי מזהיר בכל רגע שרק ארצה לשוב לשם. אבל אני לא שם. בעיקר כי ראיתי איך הכל פועל מבפנים ולא רציתי להיות חלק מזה. אבל עוד אשוב לזה.

אחרי השירות נסעתי לטיול באירופה. לא דרום אמריקה, לא המזרח הרחוק. בכל זאת, אבא הוא אבא ואני לא זו שאלך ואפר את דבריו. דווקא בתחום הזה שפר עליך גורלך, כי נדמה לי שאת תמיד ידעת לפתוח פה על ונגד כל מי שרק הפריע לך קלות. אולי לפעמים זה היה בעוכרייך, אבל בסופו של עניין דומני שרק הרווחת מזה. לא היית צריכה לסבול מאנשים שלא אהבת, לא היית צריכה לסבול מיחס שלא אהבת. אני בטוחה שאנשים סביבך ידעו להתייחס אליך בכבוד ולא לרמוס אותך פעם אחר פעם.

חזרתי מאירופה והלכתי למדרשה. לא עין הנצי"ב, לא נשמת, אלא לרובע. והיו שם דברים שהציקו לי מאוד, אבל אני, שסיגלתי את עצמי כל החיים לעבוד קשה, ולסבול אפילו, רק בשביל לסיים יפה, להיות הפרפקציוניסטית, נשארתי שם עד הסוף. לך יש חברות מנשמת? אני כל כך מאושרת בשבילך. כי לי לא היו חברות ברובע. כי אני הייתי צריכה להיות המתמידה של בית המדרש, הכי טובה. וכל דבר בא על חשבון משהו אחר. תמיד.

באוניברסיטה למדתי פסיכולוגיה ותקשורת אבל כבר לא נהניתי מזה. מן הלימודים כן, אבל לא רציתי לעסוק בזה. רציתי משהו נוח, משהו פשוט. משהו שלא ידרוש ממני פרפקציוניזם.

לכי תסבירי לאבא, לאמא, שנמאס לי להיות מושלמת כל הזמן. שזה לא מתאים לי. שהבת שהם חשבו שיש להם היא לא באמת. היא פיקציה.

מצאתי את עצמי בטיול ארוך ארוך בשביל ישראל. זוכרת כמה שנאנו טיולים בתיכון? אבל שביל ישראל עשה לי רק טוב. ופגשתי המון אנשים יפים וטובים שלימדו אותי להכיר קצת את עצמי.

עבדתי תקופה כרועת צאן (!!) בגליל אצל משפחה מדהימה ועד היום במשפחה המורחבת צוחקים עלי בגלל זה.

אחרי שחזרתי הביתה פחדתי להתחייב לעבודה ארוכת טווח במקום מסויים ומצאתי את עצמי עובדת כמדריכה בכפר שאול, עבודה שאני לא נהנית ממנה במיוחד, אבל אולי יום אחד היא תוכל לקרב אותי לעבר תואר שני בפסיכולוגיה. לא שאני מעוניינת בכך, אבל מצד שני אני לא רואה שאני מעוניינת בכל דבר אחר.

אבא חושב שאני צריכה לקבל עבודה במשרד ממשלתי, שיש בו ביטחון. זה לא מעניין אותי, בדיוק כי אני יודעת שאני אשקע עמוק לתוך ה"ביטחון" וה"נוחיות" שיש למשרה שכזו להציע לי ולעולם לא ארצה לצאת.

את ירושלים לא עזבתי יותר לעולם אחרי הצבא. לא כי לא רציתי, אלא בעיקר כי לא היה לי בשביל מה. או בשביל מי.

אהבה? לא, לא ממש. היו הרבה שרצו, זה כן.  אבל לא שזה החמיא לי יותר מדי. אני נראית טוב, אני רזה ומתלבשת יפה, זה כן, וגם, יש לי שיער קצר, שזה המרד הכי גדול שיכולתי להרשות לעצמי למרוד באבא.

יקירתי, המכתב שלך אלי רווי בתחושה קשה של החמצה. אולי אפילו של קנאה מסויימת.

בי את מקנאה? דומה שחייך טובים יותר פי אלף.

את זו שלא השקיעה בלימודים ובכל זאת התקבלה ללמוד באוניברסיטה. את זו שגילתה את עצמה ואת היכולת החברתית שלה, שאת משום מה חושבת שגם לי יש. אין לי. או, אם יש, טרם גיליתי אותה. אני פוחדת לצאת מירושלים כי אני פוחדת לגלות את עצמי, פוחדת ממה שאני עשויה למצוא שם. ובעיקר, פוחדת מהאכזבה שאני עשויה להיתקל בה אם לא אצליח.

את זו שעוד מתלהבת מללמוד פסיכולוגיה, כי יש לך קשר טוב עם בני אדם.  את זו שלא גרה בבית כבר שנים, את זו שזכית לאהוב, גם אם לא נישאת בסוף. אבל אני יודעת שבסוף תינשאי, גם אם את עצמך מפקפקת בכך.

אולי לא למדת מה שרצית, אולי את לא עוסקת במה שרצית, אבל  את יודעת שאת יכולה להשיג את כל מה שאי פעם תרצי, כי את יכולה. כי אם לא תצליחי לבד, אז מקסימום תחייכי לשניים שלושה אנשים ותפעילי עליהם את כושר הניסוח שלך, בכתב או בעל פה, וזה יעבוד מיד.

נכון, את אולי לא נראית הכי טוב שאת יכולה, ויש לך את הבעיות שלך, אני לא מערערת על כך לשניה. אבל אני כן יודעת, שלמרות כל ההצלחות שאני קצרתי בחיי, החיים שלך, עדיין, טובים יותר.

נקודת המפנה שלי היתה יכולה להסתיים טוב. אבל גם אני בחרתי בדרכים שאני יודעת שהיו יכולות להסתיים אחרת. תתפלאי לשמוע, שגם עם האחרות אני מנהלת התכתבות ענפה.  עוד לא מצאתי את זו שהצליחה. את זו שלא היו לה בעיות. את זו שהכל טוב אצלה. אם משהו, דומה שדווקא אצלך, בינתיים, הולך הכי טוב. את היחידה מכולנו שזכתה לאהוב ולהיאהב. ולהזכירך, אנחנו כבר לא צעירות.

נכון שעליך גם נפלו הכי הרבה קשיים, אבל בסופו של דבר אני חושבת שאת זו שיש לה הכי הרבה בטחון מבינינו, את זו שיש לה הכי הרבה סיכויים להצליח בסופו של דבר. את זו שיש לה הכי הרבה חברות וחברים ובעיקר, ולמרות הכל, את זו שהכי שלמה עם ההחלטות שהיא עשתה עד היום.

אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה, שאין אף אחד שהוא מאושר לגמרי. תמיד יש משהו קטן שאם רק ניתן לו, הוא יכול להרוס את הכל. השאלה היא אם אנחנו נותנים לזה או לא נותנים לזה להרוס לנו. אם אנחנו מתמקדים בחצי המלא או בחצי הריק של הכוס.

יקירתי, אני מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי להיות סמל ומופת של גאווה לכולנו. שתמשיכי לעמוד על שלך, לקבל את מה שמגיע לך בחיים. כי מגיע לך וזה לא סתם מטבע לשון.

מאחלת לך רק טוב והרבה הרבה אושר,

כלנית.