(ותודה לתמר ל.ד. שהזכירה לי) ערב ראש השנה תשס"ד ניו יורק חמשת אלפים שבע מאות שישים וארבע למניין ימות העולם כל העולם, כל הכדור הזה, וכל החיים עליו, בין בארץ, בין בחוצה לארץ, חמשת אלפים שבע מאות שישים וארבע. חמשת אלפים שבע מאות שישים וארבע שנים להיווסדנו כבית, כמולדת, כמכלול של מולדות, אנשים בתבנית נוף הולדתם. מלזים, תורכים, סעודים, אמריקנים, יהודים. יודעי כבודו ושאינם יודעי-דבר. הממליכים אותו בשמו והממליכים לו בנים ובני בנים. והעולם כדרכו נוהג יום רודף יום לילה שוקע ואחר צץ במקומו. אנשים קמים לעמל יומם שבים לישון עם תום היום, מולידים את ילדיהם, פורים ורבים, חיים, מתים, באים, הולכים. כמימים ימימה. והיום הרת עולם. ואור היום אינו כתמול שלשום. אור אחר שורה על ברואיו. אור של חג, אור של רוח, אור יקרות. וכאן, בעיר נכר, מכוניות זורמות אל יעד לא נודע, חנויות ובתי עסקים, אנשים ממהרים לצאת, אנשים ממהרים לבוא, זוג מתהלך בעצלתיים בפארק, קבצן נודד ישן על ספסל, דיווח תנועה בצהריו של יום. היום. היום הרת עולם. חמשת אלפים שבע מאות שישים וארבע.