"לא! אני לא מסכימה!", צרחתי בקולי קולות, זעקתי בעוצמות שלא הכרתי ולא ידעתי שקיימים בי כלל. " אני לא מסכימה", "אני לא אשבר- יש בי יותר", המשיכה לזעוק נפשי הפצועה "אתה לא תפגע בי יותר" הוספתי בלחש, ורק אני ידעתי למי זעקה נפשי, שעד לא מזמן בקשה עצמה למות. לרגע לא פגעו בי מבטיי הרחמים שניבטו מעיניהם של סובביי. ריחפתי, ריחפתי מעל כולם. הרגשתי, ידעתי את עצמי ובפעם הראשונה, סלחתי- לעצמי. לפחות לזמן קצר. אל הקבוצה של ליה שפיר הגעתי בטעות, "טעות מכוונת מכוח עליון", הגדירה נויה את הכרותי עם הקבוצה, וזה לא שהיא ידעה, לא היה לה שמץ של מושג עד כמה החברה האמביציונית שלה מעוותת מבפנים. היא לא ידעה עד כמה הנפש שלי מכוערת וכמה צלקות טיפחתי עד שבניתי את עצמי, מכלום. נויה התעקשה על כך שלכל אחד זה קורה "אפילו הטובים שביננו" היא אומרת בדרך קבע, "ברגע שיקבלו בעיטה וייתקעו כמעט שנה ללא עבודה יימצאו את עצמם בדיכאון עמוק, חסרי חשק וזקוקים בדחיפות לזריקת אנרגיה חיובית, חדשה ונקיה " וכך כשבידה חצי מהאמת היא נתחה אותי באסרטיביות קיצונית ושילחה אותי אל ליה שפיר. "ליה היא אחת שעברה הרבה בחיים, תאמיני לי לא עליי ולא עלייך הניסיון שלה. זה נס שהיא חיה בכלל! רק שתדעי לך. את שמתבכיינת כל הזמן ועל הכל! ולא עברת כלום אבל כלום בחיים העלובים והבתוליים שלך" היא ניסתה לעודד בדרכה המעוותת. "מה את יודעת בכלל, מטומטמת!" חשבתי לעצמי תוך שאני בוחנת את ציפורניה המטופחות והעשויות היטב ומסתירה את שלי בבושה. "רק שרואים אנשים שעברו הרבה והם חזקים למרות הכל, תביני כל מה שאני מנסה להחדיר לך דרך הוורידים ללא הצלחה בשנה האחרונה" הוסיפה בציניות אופיינית. -"ככה זה " היא התנשפה כאילו הרגע סיימה ריצת מרתון ונלחמה בו בזמן על חייה "את תתנחמי רק שתשמעי על הצרות של אחרים, אני מכירה אותך " את החלק האחרון של המשפט, נויה הוסיפה בארסיות שכל-כך מאפיינת אותה שלפעמים אין לי מושג למה אני בכלל מקשיבה לה. זונה ! מה יש בה שכל-כך מכשף אותי, למה אני בכלל חברה שלה? כנראה שיידרשו המון זמן וכסף ( הפגישות של ליה אינן זולות כלל ) עד שאוכל לענות על השאלות האלו. גיחכתי לעצמי ונויה הזונה כנראה סימנה לעצמה "וי" שכן הגיחוך המעושה שלי התפרש על ידה כניסיון עידוד מוצלח, סתומה שכזאת . מחיאות הכפיים הכל-כך מיותרות בעיני החזירו אותי אל עצמי ולצערי הרב אל הקרקע. התיישבתי בחזרה על הכרית ובעודי מתכופפת ומשלבת את ברכיי בצורה שאני יודעת שאני אתחרט עליה אח"כ. חשבתי מה הם חושבים שהם יודעים עליי? איזה מן סטייה מייצגת הקבוצה הזו?! ומייד סטרתי לעצמי סטירה וירטואלית "זה לא הזמן עכשיו" חייכתי בסיפוק, ספק אמיתי ספק מדומה, בלי להביט ישירות בליה שכן ידעתי שעיניה מחפשות אותי כדי להוכיח לי שהיא צדקה ולכולנו מגיעה סליחה. בטח היא רצתה להוסיף אותי לרשימה שלה ולציין לעצמה הצלחה נוספת. "לא כל-כך מהר מותק, אצלי תרוויחי כל שקל ביושר." אמרתי לעצמי. מעניין איך הייתה ליה מגדירה אותי? "נערה סקסית להחריד עם הפרעה חריגה שטופלה בהצלחה " או אולי, "נערה סקסית ובעייתית " אני כמעט בטוחה, בעצם , כן אני בטוחה שכך בדיוק היא הייתה כותבת עלי ביומנה המסריח והשרוט. אולי... פרט ל"סקסית" אני מוכנה להמר בחיי כי זה היה הנוסח שלה. יש בה משהו שליו שפשוט מוציא אותי מדעתי. אם נויה לא הייתה מתעקשת שהיא –ליה- אישה כל-כך מסכנה, שכל-כך התקדמה ועשתה שינוי אמיתי בחייה – ורק אחת כמוה תוכל להוציא אותי מן הדיכאון הזה שתקף אותי בגיל עשרים ושש הקשיש, אני יודעת בוודאות שלא הייתי מניחה אפילו את הבוהן ובטח שלא את כף-רגלי השמאלית בסטודיו המצחין הזה. אבל הסקרנות היא שהרגה את החתול וכנראה גם אותי. ליה החלה מסכמת ברכות מאוסה את ההתקדמות שעשינו היום כצעד נוסף וחשוב בריפוי שלנו, מנסה ללא הצלחה ליצור עמי קשר עין, בעוד אני משקיעה זיעה ואנרגיות בהתחמקות מקצועית מעיניה ומאמצת לי אשרת פנים רצינית וקשובה לדבריה המעייפים. ברגע שסיימה את דברי הסיכום והסיטה את מבטה לעבר שרגא "אחינו החולה" ישר ניצלתי ההזדמנות וחמקתי החוצה לאוויר המזוהם של תל-אביב האופנתית. יצאתי בזריזות של חתולה מיומנת מן השיעור. בהקלה ובצעדים בוטחים התקדמתי לכיוון הדירה הקטנה והמקסימה שלי. המקלחת הייתה מרעננת ונחוצה במיוחד. לא עניתי לטלפונים הטורדניים של נויה . לפעמים היא מגלה כלפי אובססיביות מטרידה. נשכבתי על המיטה והמגבת צנחה לרצפה במן נונשלנטיות חיננית שכזו. רוח קרירה וחושנית חלפה על אברי גופי החשופים מעוררת בי צמרמורת עדינה . אולי, אם לא הייתי עייפה הייתי דואגת לכך שגם סיפוקי יבוא על מקומו אבל זה כבר יותר מדי ליום אחד. "לא, לא! די בבקשה" קפצתי מן המיטה בבעתה ולאחר תרגול של נשימות עמוקות הבטתי סביב" מה השעה לעזאזל?" מלמלתי לעצמי . שוב אותו חלום טורדני. "מתי זה ייגמר, כלום לא יעזור לי "בכיתי ללא קול ודמעות. לא ידעתי את נפשי "למה זה מגיע לי ? " הוספתי בעצב. אני לא זוכרת איך ומתי נרדמתי, כנראה זה סודו של הלילה המסתורי שבזמן אמת הוא מאיים שלא להיגמר ובבוקר הכל נראה מנופח באופן מוגזם, גם העיניים שלי שבגללן אני שוקלת לבטל או לפחות לדחות את פגישת הקפה והעוגה הקבועה שלי עם נויה. בזמן שאני מנסה לתפוס אותה בנייד הדפוק שלה כבר הספקתי להניח על עיני הנפוחות באופן מבהיל, עיגולי צמר גפן ספוגים בתה עלים ירוק מזין ומצוין להורדת נפיחות מוגזמת בעיניים, עוד מומחיות שרכשתי בכשרון רב. "הלו" רדום נשמע מעבר לקו. "איזה קול סקסי יש לך בשעות הבוקר המוקדמות נויה , ממש חתולה מיוחמת" ניסיתי להכין את הקרקע לדחיית המפגש ביננו. "זו את" היא צווחה יותר כמו ג'וק שאיבד את חייו ונמחץ למוות אכזרי וכואב, ומחקה בכך זיכרון -עמום ככל שיהיה -לקול הסקסי של פעם. "למי חיכית, מפלצת? ולאן נעלם הטון הסקסי המנומנם" נשמעתי כאלו נפגעתי ואכפת לי, שבעצם אני ועצמי יודעים שזה לא מעניין לי את הקצה. "סתם חשבתי אולי עומר יתקשר, רבתי עם המניאק בלילה, אני אספר לך הכל כשנתראה בעוד..." נפילת מתח-שקט חשמלי, התפזר באוויר " את לא מתכוונת להבריז לי, הא..., שלא תעלי על בדל שפתייך את המילים, זונה, את חושבת שתתחמקי, אני צריכה אותך" ועכשיו היא עברה לקול המתפנק שלה, ממש לטאה ערמומית- "את יודעת שקשה לי לבד, ורבנו וגם אכפת לי ממך, וגם את לבד, וגם רציתי לשמוע איך היה אצל ליה וגם..." זהו נמאס לי ניתקתי את השיחה, שתתפוצץ -אני לא רוצה להיפגש עם אף אחד היום. הרגשתי שמיציתי את הדימויים הזואולוגיים שלי ליום אחד. ונויה יכולה לשעשע אותי עד גבול מאוד מוגדר, עבר זמנה. החלטתי לעשות יום של ניקוי, מנוחה, מחשבות ורודות, לאמץ גישה חיובית בחיים, ואפילו לבנות לי תפריט דיאטה לשינוי הפיגורה, "משנה מידה משנה מזל". דף חלק. נמאס לי להיות ממורמרת, זהו מספיק!!! מרוב התרגשות אפילו איבדתי תיאבון, דבר שביום רגיל עלול להריץ אותי למיון בתל-השומר אבל היום לא. היום זה היום שלי! היום אני מסתכלת על דברים אחרת, אולי בכל זאת הקבוצה שלי שפיר, הזיבולים של נויה והלילה שמזעזע שעברתי עשו לי משהו, חשבתי האם זה השילוש הקדוש שעלי לחוות בכל פעם שארצה לעבור שינוי בראשיתי? נבהלתי לרגע ומיד נערתי את המחשבות הטורדניות והתארגנתי ליום חיובי. "ויהי בוקר ויהי ערב יום חדש" מלמלתי לעצמי בהנאה של אחת שגלתה מכרת יהלומים ברשותה. לא רוצה יותר לצמצם את עצמי מול אחרות, חדל סדר אכזבות אני מתחילה מחדש, מהיום אני מאמצת גישה חדשה ורעננה חסל סדר רטיות מריחות תה ירוק להורדת הנפיחות, ומפגשים מרסקי-נפש בסטודיו של ליה "המוארת" . די נמאס! אני ממציאה אותי מחדש, בעזרתי! כן ,כן , כך יהיה ואין מי שיעמוד למול הנחישות שאני מגלה אפילו לא נויה המתוסכלת . תכננתי לו"ז עמוס וחיובי במיוחד ליומיים הקרובים , לרגל ההבנייה המחודשת שלי החלטתי -שמחר בבוקר אקום חיובית ואסע לירושלים לספוג אוירה חגיגית ולדחוף פתק שכולו תקווה, לכותל. ונויה, היא תבין ותסלח לי על הניתוק הצורם, אני אשלח לה במייל הסבר חלקי, אני אתחייב לשים פתק גם בשבילה ובשביל עומר- שישלימו, הזונות. "זה היום שלי" הלחנתי מנגינה קלילה וקליטה במיוחד, לשעת בוקר מוקדמת, עדיין אפופת שכרון חושים בעקבות המדיטציות המרעננות של אתמול. זה היום השני שלי במסכת "ימי השינויים". תכננתי לי יום כיף וכך יהיה- נוסעים לכותל. אני לא בכושר, חשבתי לעצמי, תוך כדי ריצה מטורפת, כמעט ופספסתי את האוטובוס. איזה חוסר מזל!!! תאמינו לי זו לא צורה להתחיל את היום. "תודה" אמרתי לנהג שחיכה לי, ואוו, אני לא בכושר, התנצלתי בעודי מתנשפת כמו בהמה על הנוסעים שנראו כועסים משהו, ממש בושה. "סליחה" אמרתי לסבתא שישבה בשורה השניה ונענעה את ראשה ימינה ושמאלה כלא מאמינה "סליחה סבתא, היום זה יום המזל שלי, את מבינה?" אמרתי והמשכתי לי משתדלת שלא ליפול על נוסעים ותרה בקדחתנות אחר מושב פנוי. -"היא לא עונה, עומר, אתה מבין אני מנסה וכלום אני כבר שעה מנסה בטרוף היא לא עונה תעשה משהו " -"נויה תירגעי, מה יעזרו הדמעות תירגעי! תפסיקי להריץ שחור בראש, היא אמרה לך שהיא נוסעת לכותל לא? אולי היא התחרטה, החברה הזאת שלך קצת מסובבת לא?" -" עומר, אתה לא מבין כלום, אולי תבוא אלי הא? אני אמשיך לנסות להשיג אותה! אבל אני צריכה אותך כאן, יש לי הרגשה רעה, תבוא טוב אני מחכה בינתיים אני ימשיך לנסות להשיג אותה". - טוב, אני יוצא אליך, תנסי להירגע נויה, טוב ? אני אנסה גם להתקשר, אולי אני יצליח להשיג אותה, אולי היא פשוט מסננת אותך ולי היא תענה, רק תפסיקי לבכות טוב?" -"טוב, אני אנסה, תגיד, כבר אמרו כמה הרוגים? כמה פצועים? משהו ? כי הטלוויזיה הדפוקה שלי שובתת" - "לא נויה לא אמרו כלום עדיין, את יודעת שזה לוקח זמן כל הדברים האלה נכון? תחשבי חיובי, יאללה מותק, אני בא אלייך, תחזיקי מעמד!" -"היי, תעני לי - בבקשה, זאת נויה, תחזרי אלי אני דואגת בטרוף, סליחה שאני בוכה לך". -"נו... למה את לא זמינה, תחזרי אלי... בבקשה רק הפעם" -"מה קורה לך? אני דואגת.. טוב, אני לא אצרח יותר רק תחזירי לי צלצול" -"נו... את רוצה לשגע אותי זו הפעם העשירית שאני מנסה לתפוס אותך, רק תגידי לי שלא עלית על קו 400 לירושלים בבקשה. אפילו תשלחי לי הודעה, את לא חייבת לדבר איתי אם לא רוצה" " ממתקית, ממתקית שלי, למה ככה?...אני אוהבת אותך.. וסליחה , סליחה על הכל , השלמנו, עומר ואני יחד, כאן, בזכותך, אני לא יודעת למה אני ממשיכה להתקשר לנייד שאני יודעת שכבר לא תעני .. אני משתגעת ".
  • 12/9/2004