קיומו לא היה מוטל בספק.

הוא היה ודאִי.

היה שם –

ותו לא.

לעיתים בא לידי ביטוי,

ואף ביטויים טובים, אם יורשה לי,

ולעיתים נדם,

כמו שתיקת אהרון.

שתיקה של כבוד.

אך תמיד היה שם.

ברגעים הטובים,

ובאלה הטובים פחות.

בעיקר באלה הטובים פחות.

מסוגם של אותם ידידים טובים שניתן לסמוך עליהם

בשעת צרה.

אלה שתמיד אמרו את הדברים הנכונים

בצורה שבה היה הכי קל

לשמוע.

מסוג הידידים שדיברו בשבילך

כשאתה לא מצאת את המילים הנכונות.

כך הוא היה שם.

ואז באה תקופה טובה,

והוא נדם.

אולי כי לא היה צורך בו ובמילותיו.

אף כי לעיתים תהיתי היכן הוא,

ואם הוא עודנו שם.

ואחרי ימי השובע

באו ימי הרעב.

רעב גדול והולך,

מצוקה הולכת ונוראה.

ימי שבר,

ימי פי-פחת.

ושם הוא היה.

כמימים ימימה.

עמוד תמך איתן

להישען עליו. לתת לו לסמוך את נפילתי.

חזק כליש, מוצק כסלע.

אלא שברבות הימים

ואני בשממוני עומדת,

נותר הוא לבדו, ידידי היחיד,

מפלטי הגלמוד האחרון.

ואני, שקשה היתה עלי הבדידות,

וחונקת ומרה,

חיפשתי לי מזור ומרפא למצוקותי.

וישועתי באה לי  ממחוזות אחרים.

והוא –

כאילו הרגיש מיותם,

כאילו חש מיותר,

ככלי אין חפץ בו,

קם,

נטש בלי אומר ודברים,

בלי מילות ברכה,

כאילו חש נבגד.

וזה ימים רבים אני תרה בעקבותיו.

מחפשת את דרכו אשר אבדה לי.

מילותיו החזקות,

הקולעות,

המדוייקות,

הישירות.

חדות ראיתו.

ולאחרונה,

כאילו חש בחסרוני בחייו,

או שמא,

ראה שאיני יכולה בלעדיו,

ואולי אף

נצבט ליבו מגעגועים.

טרם שב הביתה לגמרי,

כובעו עוד תלוי על הוו,

תרמילו עוד מלא באבק הדרכים,

כאילו מאיים שבכל רגע יקום וילך,

אך כשאני זקוקה לכמה מילים,

לניסוח הולם,

לראיה חדה,

לנקודת מבט אחרת ושונה,

או אז שולף הוא עט ומשחיזו

ויושב לכתוב לי שיר.