כבר ביום רביעי בלילה

מתחילה לחשוב איך תיראה השבת.

שבת חורפית, מבטיחים החזאים,

ואני, כבר רואה אותה לנגד עיני.

גשום ואפור בחוץ

ובפנים אור צהוב וחם, וריח של חמין

של בוקר של שבת.

כל אחד נושא איתו זיכרון של שבת.

של השבת.

זו שהפכה בשבילו לאם כל השבתות כולן.

אצלי זו היתה שבת מגיל תשע, או עשר.

קמתי לבוקר לבן של שלג, אחרי לילה ארוך

של רוחות וברד.

על הארון תלתה שמלת צמר אפורה וארוכה,

מתנה מהדודה באמריקה.

היום מתערבב לי ריח השמלה עם ריח החמין,

מגע הצמר עם מגע כפור השלג,

אפילו האפור של בחוץ כבר אינו נפרד אצלי

מהאפור של השמלה.

אבל החוֹם של השבת נותר בזכרוני אותו החום.

והטעם והאור של השבת -

הם אלה אותם הטעמים והאורות שאני לוקחת איתי לכל שבת

משם והלאה.

וכשהחזאים מבטיחים שבת של חורף,

על אף שזמן רב עבר

ושלג אינו נוטה לרדת בתל אביב

עדיין אני מחפשת את אותה השבת,

את אותו האור.