כל שבוע אני מתאהבת מחדש
בסביוני הסדקים, בצללים שמסתתרים
מאחורי הטיח המתקלף,
ובכלניות הגבוהות שמרשות לעצמן, סתם ככה
בלי שום סגנון, לפרוח
עם עשנן פשוט ונזמית מופקרת.
האוטובוס מעביר לי את גדרה
רדומה וחלומה כמו כל הזקנות.
וכמו כל הזקנות תמיד יש לה זמן
לספר איך זה היה פעם, ולהרים
את קליפות הגרעינים שהחבר´ה זרקו
מפחיד כמעט, איך כל ההחלטות הנחושות
על למצוא את עצמך בעצמך (או השד יודע איפה(
רק לא באנשים או במקום
נמוגות בפשטות כזו
בשקדיות שבוויצמן-כצנלסון.
תגובות