פעם היינו שתי נערות, מטופחות. יפות וחייכניות

צחוקנו היה מהדהד למרחקים,

פוסעות במסע המהנה של החיים,

משוטטות בלילה קר בגן ציבורי,

מחפשות אחריו...

ננעלות מחוץ לבית, וישנות על ספסל יד ביד,

מאושרות רק מלהיות יחד, בעולם שרק שלנו

ללא עיניים מציצות ואפים מרחרחים,

פשוט כמו זוג נאהבים,

לא עיניין אותנו מה אומרים אחרים, העיקר,

שנהיה ביחד, אני ואת, לעולמים

מהדברים הטובים נהנו יחדיו,

מהדברים המצחיקים צחקנו כל כך,

זכרונות עצובים העלנו יחדיו,

וברגעים קשים אחזנו את היד.

שתי נערות התבגרו להן יחדיו,

שתי חיילות עם חיוך ששווה זהב.

אומרים שניגודים משלימים,

ועד לא מזמן גם אנו האמנו בכך,

אך עמדותינו אולי יותר מידי שונות,

ומכאן נובעות כל השאלות.

את, עלית על רכבת מהירה אל תוך חייך,

שנוסעת ישר , מהר וללא מעצורים.

אך אם תביטי בין הגלגלים,

את עלולה להבחין בשרידי דם אנוש,

שאותה הרכבת לא הבחינה בו - כי לא היו מעצורים.

ואני שכרגיל, פיספסתי את הרכבת,

עליתי על הרכבת הבאה - פרברית,

שנוסעת אומנם בקצב איטי יותר,

אך רואים ממנה את הנוף הקסום,

ויש לה תחנות, היא מסוגלת לעצור,

בכדי לעלות או להוריד נוסעים,

לראות צורות חיים אחרים, לחשוב ולהבין,

אך בעצם, מה זה משנה???

באיזו רכבת תיסע? הריי כולן מגיעות לאותו המקום

בסופו של דבר - אל המוות

לקחת רכבת מהירה לבדידות , אל העצב

אני אולי יגיע לשם גם, רק יותר מאוחר,

כי הרכבת שלי נוסעת קצת יותר לאט.

אולי אפילו ארד תחנה אחת לפני הזמן

שאוכל לעשות איזה טיול רגלי נחמד - בטבע

לפני שאמות מבדידות וכאב,

לנצל קצת את הזמן שנותר כדי שאוכל אחר כך

להביט לאחור, לא להצטער על שום דבר

ולדעת שפשוט הייתי מאושר

ברכבת הפרברית,

האיטית מכולם