להדר (זוכרת?)

זכיתי ללמוד באחד הבתי ספר הטובים אשר בבירה שלנו הקדושה. בי"ס עם אופי פתוח ( כמו לשקית ואקוום), צוות הנהלה מבין (כמה מגיע להם בסוף החודש) ומתחשב (בעובדה שאם הגענו למקום, זה בגלל שזה מגיע לנו ). ההפסקות (הקצרות) היו עונג מיוחד (לכל חבר במועדון המזוכיסטים) וכל שיעור היה מזכה אותנו בעוד הזדמנות ללמוד  מה (לא) לעשות כדי להצליח בחיים. הם מאוד עודדו אותנו להתקדם בכל מובן אקדמי (תואר ראשון ב"אמא לשמונה", תואר שני ב"איך לפרנס משפחה גדולה כשבעלך הוא בחור ישיבה", וכמובן – התמחות ב"איך לחשוב שעם כל זאת את בעצם אשת חייל").

הזיכרונות רבים. איך שלבגרות בספורט הגשנו ריקוד עם יסודות אטלטים (ברקע שיר טנגו סקסי, והבוחנת נחנקה במקום), איך נתקעתי פעם ביציאה ממתחם ביה"ס בדרכים לא מקובלות (ואיך הגנן צחק כשראה אותי תלויה בשפיצים של הגדר, בשלוש מטר גובה, והמשיך הלאה... להתראות חצאית ). איך שלמשך שבוע אף אחד לא הצליח להכנס למחשבים בסיפרייה ( כשמכניסים קוד כניסה לווינדוס לאחרים אין גישה?!?!), אבל בעצם, הדבר שהכי הרבה עשה בי רושם, ובו רציתי להתמקד זה דווקא ההסעות. אני שומרת מקום מיוחד בלב להסעות הבוקר (צמוד לדעותיי על תינוקות צורחים באמצע הלילה, מה דעתי על הכדורגל הארגנטינאי, ואבטיח עם קטשופ).

אחחחחחח, היש עונג יותר גדול מאשר להעביר את כל הבקרים בשנת הלימודים באי ידיעה תמידית האם תחכי 30 דקות, שעתיים בתחנה או שפספסת אותה כי הנהג (שיחיה)  החליט להקדים? ואז, במקרה ובורכת בחוש תיזמון מטאפיזי, לא נדרסת למוות בין גלגלי הרכב בעקבות "זיינוקות" מטורפות, עלית לאוטובוס – תוכלי לזכות בכשעה שלמה של צרחות (לבנות בגילאים 12-15 יש יכולות קוליות שכל חוקר מוסד היה הורג  כדי להשיג), הכוללות את כל המוראלים האחרונים שהן למדו בסניף, תחרות בין "עזרא" ל"בני עקיבא" (בנות "אריאל" הצדיקות שקטות) בישיבה נינוחה באחד הספסלים... אבל רגע! זה רק במקרה והשגת מקום לשבת כמובן. כי ב-98.7% מהמקרים, תיתקעי בכמה בנות בודדות עם פרצופים תמימים (חיקויים מדויקים של מלאכים בארוקים) המציינות שברדיוס 5 מטר ממנה, כל המקומות שמורים לחברתה הכי טובה - בת דודתה - אמא שלה - הבת שירות - המדריכה - הזקנה שעולה כל פעם בטרמפ עד בית וגן (בערך פעם בחודש). במקרה זה הנסיעה הופכת להיות מאתגרת יותר, כי זה כולל מבחני הישרדות בסיסית. ניסיון לא להדרס למוות (לא משנה כמה רזות וחטובות הן, מדובר כאן על כמות, לא איכות), להחנק ( לא כולן הספיקו להגיד ברכות השחר ולאכול, זאת אומרת שצריכים לסמוך על זה שהמשחת שיניים הלילית עוד פעילה ), או למצוא את עצמך חסרת ילקוט (שק קרוע ודרוך, עם היוגורט מחוץ בפנים, דפי השיעורים במצב שאפילו הכלב היה מוותר, ומלא בכל מה שהצטבר בריצפת האוטובוס מאז הטיול השנתי האחרון – כבר לא נכנס להגדרת ילקוט).

לקראת סוף הנסיעה, כשכולך מוכנה ליום כיפור מרב כפרת עוונות, וכל מה שאת חולמת לעשות זה להכנס לשעה שלימה של תפילת שחרית כדי להשלים קצת שעות שינה, צמודה לחימום ועטופה במעיל דובון (שאת הפתק מההורים המבטיח שפריט ליבוש חשוד זה הגיע רק מהאבאאח גדול שהיה בנח"ל החרדי ולא חו"ח מאחות גדולה כלשהי, כבר הגשת בתחילת השנה), מודיעים לך שהיות וזה ראש חודש, תהיה תפילה משותפת באולם ספורט, איפה שנזכה להעלות אל אוזני בורא העולם את זעקותינו המשותפות, תוך כדי מקסימום השתדלות להסתכל למעלה ולסידור במקביל, כדי לא למצוא את עצמך מגלה מקרוב ממה ניזונות הציפורים באיזור ממבט פוסט-עיכול.

אבל כדי לסיים ברוח טובה ואופטימית...

תמיד יש את האלה שמספרים עד כמה היה להם טוב בתיכון ורק אחרי שעזבו, למדו להעריך זאת... אז במקרה ואת נמצאת במקום המתאים לתיאורים מעל – אל תדאגי, שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, את חסינה לכל מה שהעולם יזרוק לכיוון שלך, גם אם זה מידע לא רצוי על תזונת היונים.

( הסיפור לעיל הוא פיקשאן בלבד - כל דימיון למוסד אקדמאי כלשהו, זה צירוף מקרים בלבד או בגלל שגם את למדת שם.)