בסיבוב השלישי כבר התחלנו לגוון. היא הזמינה קוקטייל בשם מוזר שאני לא זוכר. אני החלטתי לנסות שוב ארק שבדרך כלל לא נמצא בארסנל שלי. כשהמלצרית הלכה המשכנו מאותו מקום שהפסקנו.
"אני בטוח שזה לא היה קל. אני זוכר אצלנו לפני חודשיים... בשבילי זו היתה תקופה קשה במיוחד."
"בדיוק." היא הסתכלה לי ישר בעיניים, ואז עצמה את שלה.
שקט למשך דקה. או יותר נכון כמעט שקט. היה ברור שהיא רצתה לבכות בשקט, אבל בכל זאת שמעתי את נשיפות הניחריים שלה, על אף המוסיקה ברקע. אבל גם ללא חוש השמיעה הייתי יודע שהיא בוכה. הסטתי את המבט מפניה. התמקדתי במאפרה במקום. הוצאתי פיסת טישיו אחרונה מהכיס, והחזקתי אותה בשתי ידיי.
"אבל זה עבר. אחרי כמה ימים חזרנו לשיגרה. שיגרה זה עדיין לא גן עדן, אבל אפשר לסבול אותה."
"השיגרה הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש. איך אפשר? כאילו כלום לא קרה?"
הושטתי לה את הטישיו.
"תודה"
היא ניגבה במקומות המרכזיים. הבטחתי לעצמי שפעם הבאה אני אביא מלאי גדול יותר.
"אני מרגישה אשמה כל פעם שאני צוחקת, כל פעם שאני אוכלת גלידה. רואה סרט."
עכשיו היא כבר בכתה בקול, בלי נסיון להסתיר. אולי זה היה האלכוהול. אנשים הסתכלו לעברנו בהתחלה, אבל אחרי כמה שניות חזרו לעניינם.
המשקאות הגיעו, ולקחנו כמה לגימות.
כשהיא דיברה שוב, קולה היה חנוק.
"אני לא מסוגלת יותר לחשוב על מחר. אפילו לא על היום. רק על לפני שנתיים. מבחינתי עכשיו זה כבר לא חיים. אני לא חיה. זה רק סוג של חלום, סיוט. איזשהו תופעת לוואי של החיים שהיו לי.
"אתה מבין?"
"כן", אמרתי. התכוונתי לזה. והיא ידעה.
יצאנו משם מחזיקים ידיים. לא הלכנו בקו כל כך ישר, אבל הצלחנו לתפוס מונית.
נסענו לבית הקברות.
תגובות