הלכת מאיתנו. יש ההולכים בדרך החיים ודרכם זרועה חרציות ופרפרים. דרכך שלך היתה זרועה בורות ומהמורות.

כשהיינו ילדים חשבנו תמיד שאם נלך הלאה הרחק, נגיע לסוף העולם. אתה החלטת לבדוק אם זה נכון. הלכת את הדרך עד סופה. במהלכה נפלת בכל בור אפשרי והחיים זימנו לך אינספור הזדמנויות ליפול. בכל פעם היית קם, מתיישר, מנעם את האבק וממשיך קדימה בעיקשות ובחוזק שהיו שמורים רק לך. תמיד ניסיתי ללמוד ממך איך קמים. אנשים סביבך היו מתחתנים, עושים קריירה ואילו אתה היית מנסה רק להעביר עוד יום שפוי בלי קולות האופל שהתנחלו במוחך . הפעם ניצחת. החזרת את המתנה. מתנות כאלה איש אינו רוצה. הלכת והשארת אותנו עם הקולות. אני תוהה אילו קולות נשמעים לאוזנייך כעת. האם אתה נח סוף סוף. הייתי רוצה לבקר אותך. אבל דרכי אינה קצרה אליך. אני אגיע יום אחד, מבטיחה. אין לי מושג איך ומתי ואם בכלל תחכה לי.

אני יודעת שבחרת לא מתוך חולשה, תמיד אזכור אותך כאדם חזק. בחרת מחוסר ברירה כי כבר ניסית הכל. כל שביל חדש, כל כיוון אפשרי. בינתיים מלבד מופת לכח רצון, נשאר לי רק ציור שלך. ובציור הדמות נעמדת על מקום גבוה ומנסה לגעת בשמיים בשעת השקיעה. כולנו רוצים לגעת בשמים. האם היית חייב לחצות את סף העולם כדי לגעת בשמים? ומה עושים חגי כשנופלים וכבר אי אפשר להתרומם יותר? האם בעולם הזה קיימת דרך ללא מוצא? ואם כן מדוע אלוהים מנחיל לאדם דרך כזו.

חייב להיות מוצא חגי.

אני אזכר בך בכל פעם שהשמש תשקע וארצה לגעת שמיים.