ברחתי מהמפעל כשמלאו לי שבועיים.

לא התכוונתי לעשות זאת, למען האמת; ובשעות ההן, האפורות הצלולות של ראשית הבוקר, כשיצאתי להתבונן בחיפושיות על הפרחים והתרחקתי יתר על המידה - עוד לא היו לי מילים שמשמען ´בריחה´. או ´פרחים´. או ´כלא´.

החצר עמוסת החיפושיות היתה אפורה, כשם שהכל היה אפור; הקירות, המכונות הסטריליות, פס הייצור המשתנק וחוזר ורודף אחרי עצמו, וכן הקופסאות הגדולות שבהן היו אורזים שכמותנו למשלוח.

הדלתות לא היו נעולות מעולם, כמובן, ואף שומר לא עמד בהן - אם כי, אני מניחה, במבט מהרחוב בכל זאת נראו אי אלו אשליות של שערים. מנעולים, אולי.  אך לא היה כל צורך בהן, מפני שמעולם לא העלינו על דעתנו לברוח.

וכך היה זה מתנהל: לאחר הייצור היו מניחים אותנו במתקני הייבוש למספר שעות. ואז היו מתחילות שעות התכנות - ´לימוד´, כפי שקראו להן אותם שדמו לנו כל כך, אלא שהיו חיים. למדנו לדבר, להפעיל את המכונות, להרים בתנועות מיומנות את שפופרות הפלסטיק. זאת עליכם לדעת; התקתוק הזעיר שנשמע כשמרימה הטלפנית את השפופרת יכול להיות דק ואלגנטי, או גס וצורם; הסוד טמון בתנועות הידיים, וכן - כמו שטרחו להדגיש בפנינו - בחיוך. גם כשאין רואים את פנייך, ניתן לקבוע האם את מחייכת, הסבירו מורינו - אם כי אני משערת שהתשדירניות הוטרחו בכך יותר.

ואחרי כשבוע ´לימודים´ באו ימי ה´הלבשה´ - בגדים לפי התפקיד המיועד, תסרוקות, איפור, עיצוב קול וכיוצא  באלה. ואז משלוח, בקופסאות אפורות חתומות יפה בניר דבק עבה וחום, עם ריפוד של ניילון ובועות בתוכו.

אני הוצבתי במחלקה הקולית, כטלפנית; לא היו משרות רבות לקוליות, ואילו השדרניות הוכשרו במחלקה נפרדת לגמרי. לפעמים ראינו אותן חולפות על פנינו בתרגולים הגופניים - חבורה שחצנית, אין מה לומר.

כך או כך, בתום עשרת ימי הייצור והעיצוב אמורות היינו להישלח למקום בו נמלא את תפקידנו החדש. אינני יודעת כיצד קרה הדבר, אך דווקא ביום המשלוח שלנו אירעה קריסה ברשת - הווה אומר, כל קווי הטלפון נסגרו, למעט כמה מספרים. כפי שלמדתי אחר כך, מספרים אלה היו מספרים של בתי חולים, ומפעם לפעם היו האנשים מזדרזים להתקשר אליהם, בכמויות גדולות. מקרים מעין אלה אירעו מספר פעמים בשנה, כנראה, ואיש לא התרגש מכך. מכיוון שלא נדרשנו לניתוב השיחות, הוקפא המשלוח לעשרים וארבע שעות. הוקפא - אין בכוונתי שהקפיאו אותנו, אם כי נהגו כך לעתים לגבי התשדירניות, כשהמרחק למקום הצבתן היה רב; אך ניתנו לנו מספר שעות של חופש, בהן יכולנו לעשות ככל העולה רוחנו - כנראה מפני שאיש לא ידע מה לעשות בנו.

וכך, הלכתי לראות את החיפושיות.

לא ידעתי אז לקרוא להן כך, כמובן; זאת למדתי מאוחר יותר, בימים והשנים שבאו ב´חוץ´, כפי שכינו אותו אצלנו. אף לא אחת מאחיותיי התעניינה ביצורים הזעירים, המוארכים, על כנפיהם השחורות-אדומות; אולם לי לא היה אכפת. היתה זו הפעם הראשונה שיצאתי החוצה, כמובן; לכן נדהמתי כל כך לראות את הצבעים הבוהקים, שלא ידעתי אז לכנות אותם בשם- שונים כל כך מהאפור הסטרילי שבפנים. לא ידעתי איך להתייחס ליצורים הזעירים, המתפתלים; ניסיתי לפתוח בשיחה עמם, אולם הם לא השיבו.

חושבת אני שהרעש היה אשם בדבר. נהמה עמוקה, מתגלגלת, שהגיעה מעבר לגדר הנמוכה שהקיפה את העולם שהכרתי עד אז. וכשחציתי אותה בזהירות, כדי לא לקרוע את בגדיי החדשים (שהותאמו לי ימים ספורים קודם לכן), הציפו אותי הריח והרעש עד שמעדתי קדימה, מסונוורת, ולא שמתי לב כלל למרחק שעברתי.

כך שכשנזכרתי להביט לאחור, לבסוף, לא היה לי מושג היכן אני.

אולם לא היה לי זמן רב לעמוד ולתהות, שכן מפלצת מתכת אדומה ניסתה לטרוף אותי באותו רגע. חמקתי ממנה, והיא התגלגלה הלאה, משיבה צחנה בפני. מאוחר יותר למדתי לקרוא גם לאלה בשם.

אלה היו ימים ארוכים, וקשה היה לי אותו זמן; לא הייתי, כמובן, ´רעבה´ או ´צמאה´, כמו ששמעתי לפעמים את המורים מתלוננים זה באזני זה, כשחשבו שאני ואחיותיי לא מקשיבות. לא היינו טיפשות, את זה אני יודעת; אינני מבינה למה חשבו שלא שמענו כשלא התכוונו להשמיענו.

העולם היה גדול מאוד, זו היתה התרשמותי הראשונית. גדול וגבוה, וקר. חיישני חום  ואלקטרודות הותקנו בנו עוד בפס הייצור, על מנת שאנשים הלוחצים את ידינו או מתקנים את האיפור שלנו יחושו בנוח.

אינני זוכרת מי היה זה שהראה לי את המנהרות. אולם די היה לו במבט אחד בי - בבגדיי המרופטים אחרי שהיה של כמה שבועות בחוץ, בשערי הפרוע ובאיפור שלי, שכעת רק הכתים את פני - כדי למשוך בשרוולי וללחוש ´רדי לשם; הם כמוך, ויצורים מסוגכם שומרים זה על זה.´ רציתי לחבוט בו, אך התגברתי. אני לא אוהבת כשנוגעים בי, זה נותן לי הרגשה מוזרה מאוד.

´שם´, מסתבר, היתה מנהרה קצרה למדי, ששכנה תחת כביש – שדמתה לדרך עליה ניסתה המפלצת לדרוס אותי כשיצאתי לראשונה, ואולי אף היתה זו אותה דרך, אינני יודעת; ארוכה היתה מאוד. אני צוחקת כשאני חושבת כמה מילים למדתי מאז, וכמה אווילי מצדי היה לקרוא לדבר בשם שלא שייך לו.

מכל מקום, ירדתי לשם. היה חשוך תחת האדמה, ונורות חשמל קטנות נקבעו בשורה ישרה בתקרה. אנשים עברו שם הלוך ושוב, עסוקים וטרודים; תחילה לא הבנתי מה ביקש אותו אדם לומר - לא נראה שמישהו מההולכים הבחין בכלל שנוכחותי.

אבל היו שם האחרים - אותם הזקנים המטולאים, עטופים בצמר ויוטה, יושבים על הרצפה וכובעם מושט לפניהם. הם לא קיבלו אותי בברכה, תחילה. אולי חשבו שאף אני ברצוני להניח את כובעי לפני, אלא שלא היה לי כובע. אדם אחד שהקיש על גבי פסים לבנים וקשים נהם על ההם שניסו לגרש אותי.

הודיתי לו, כמובן. נימוס הוא דבר חשוב ביותר.

בימים הבאים נלוויתי אליו. הוא ´ניגן´, כפי שקרא לזה, ב´אורגן´ - אותם פסים לבנים וקשים שהיו, כפי שגיליתי, מחוברים זה לזה.

´ההוא שם למעלה,´ אמרתי ביום הראשון. ´הוא אמר שאתם כמוני.´

הוא ניגן תווים אחדים. ´איננו רגילים לראות גברות צעירות כאן,´ אמר. השפלתי מבט.

´אינני גברת צעירה,´ אמרתי. ´אני לא נושמת ולא אוכלת, והחום של עורי אינו אלא תוצאת פעילותן של האלקטרודות המושתלות שבי´. הייתי בטוחה שהוא יתפלא ויגרש אותי, כפי שנהגו אחדים בתחילה, כשרק יצאתי, כאשר ניסו לשכנע אותי לאכול או להכנס לבתיהם.

´אני יודע,´ אמר. ´אלא שנקבות לא מרבות לברוח.´ ואני הנהנתי, כי הבנתי את כוונתו; אף אחת מאחיותיי - מה מוזר, כולן כבר נשלחו ופוזרו והוצבו, רחוק ממני וזו מזו - אף אחת מהן לא תמהה מעולם מה קיים מחוץ לקירות האפורים. גם אני לא, למען האמת; ולולא אותה תקרית, ספק אם הייתי יוצאת אי פעם.

´למה הזכרים יוצאים יותר מאיתנו?´ שאלתי, והוא הסביר שזה מפני שאותם מלמדים גם לנגן, והמוזיקה מחוללת משהו בפנים – ואפילו מוזיקה של אותם צלילי החוזרים על עצמם,  בדומה לצופרי מכוניות הגלידה.  ´לנגן?´ אמרתי. ´מה אתם מנגנים?´

הוא הרכין ראשו רגע, ואז לחץ על הקלידים, מלווה את קולותיהם הצורמים בקול צרוד אף יותר, משך ארבעה, חמישה תווים: ´...נ-ע-נה ל-כם מיד...´ הכרתי את הנעימה, כמובן. מייד בסופה אמורה הייתי להרים את השפופרת - תוך הקפדה על הצליל - ולומר בחיוך: ´שלום, מדברת סיגל.´ או רונית או יערה או רותי - זה לא שינה הרבה. לכל אחת מאחיותיי הענק שם בצורה מקרית. אני אף לא זכרתי מה היה השם שניתן לי.

´תם מנגנים איתנו,´ אמרתי וחייכתי. אך הוא אמר חרש:

´לעולם אל תאמרי ´איתנו´, ילדה. כבר אינך שייכת להם´.

******************

רק כעבור שנים רבות הבנתי מה היתה כוונתו. לא הייתי עוד ´איתנו´ כשהרגשתי את חום השמש על עורי, כשהבטתי בירוק ובכחול ואדום, ובכל הצבעים הנהדרים שמסביב. לא הייתי ´איתנו´ כשהאזנתי לנעימות אחרות מלבד אותם תווים מועטים. אנשי המנהרה לימדו אותי לשנוא את חיי הקודמים, ואני תעבתי אותם בכל להט האלקטרודות שהיה בי. לא הייתי ´איתנו´ כשתהיתי בצער על גורל אחיותיי, מאזינות למוזיקה חסרת התוחלת ומרימות את השפופרת, פעם אחר פעם; לא הייתי ´איתנו´ כשהתבוננתי בחיפושיות.

אך לפעמים, בלילות שבהם דיווחו לי החיישנים על קור, והרוח פרעה את שיער הניילון שלי, ובאוויר עלה ריח מר מתוק, שיכולתי לתארו רק ככמיהה -  לפעמים, באותן שעות ארוכות של חושך שבהן לא ראיתי דבר לבד מהילות הפנסים - או אז הייתי עושה את דרכי מהמנהרה הבטוחה, המנחמת, אל המדרכה תחת אור הכוכבים. הייתי מרימה את השפופרת המתכתית, הכל כך לא סטרילית, שאחיותיי יעזו לנגוע רק באחותן האפורה; לוחצת באצבעות מהססות, נרתעות מהכפור הפתאומי של המקשים, על אותן שלוש ספרות מוכרות... ובתום הצלילים החדגוניים שזעקו אפור הייתי שומעת צליל - אלגנטי, כמובן - וקול מחויך שאמר, שלום, מדברת סיגל, או רונית או יערה או רותי.

...או אז הייתי נצמדת למתכת המטונפת ובראשי מחשבות שאי אפשר להסבירן; ואחר, בשקט, מניחה את השפופרת במקומה - ושבה אל החושך המבורך, הרחק מהפנסים.