(נכתב באמצע שנות התשעים של המאה העשרים)
בלילה שלפני כלולותיי הלכתי לפגוש בחד הקרן בפעם האחרונה. רק לפני כמה ימים יצאתי עם חברותיי לספוד לבת - יפתח. יחד ישבנו במדבר. קר היה הלילה. אספנו זרדים, הבערנו מדורה וביכינו את בתוליה של אחותנו שאיש לא ידעה.
"חד קרן" , לחשתי אל תוך אזנו, כשאני מלטפת את רעמתו הצחורה, "מחר אנשא לאיש."
"ובכן" אמר חד הקרן "לא תוכלי לראותני שוב".
"אינני רוצה ללכת" אמרתי.
חד הקרן הזמין אותי לעלות על גבו בפעם האחרונה. עליתי והוא המריא. כנפיו הרחבות נעו בקלילות מטה ומעלה וצווארו הגאה התנשא למולי. חיבקתי את גופו הסוסי ולחשתי באזנו: "חד קרן, אני אוהבת אותך כל כך. אתה לימדת אותי את טעמו המתוק של אור הכוכבים. השקת אותי ממימי הנהר שבקע מהר ההליקון בבעיטת פרסתו של פגסוס, הסוס המכונף. לקחת אותי לבקר במקומות בהם לא הייתי מעולם. הראית לי נופים מרתקים. זריחות שלוות שאורן הבהיר סנוור את עיני. פריחות אדומות וירוקות שניחוחן הבשום ערפל את חושיי. הסבת לי אושר רב. אני רוצה להישאר אתך לעד." חד הקרן הפנה אלי את מבטו "לימדתי אותך רבות." הוא אמר "ואני יכול להוסיף לך עוד ידע רב. כל שעלייך לעשות הוא להביע משאלה." חד הקרן נסק מעלה מעלה . אל תוך שמיים זרועי כוכבים וכך היינו קרבים והולכים אל מחוזות הדמיון. המקום בו החל הכל. סוד החיים ותכלית קיומם. שם מתאחדים הנצח והקיום עם נשמתו של העולם אל תוך כדור האש ממנו פרצו במפץ גדול לפני מיליוני שנים. כל זאת בהישג ידי. רק עוד שעטת סוס אחת. רק עוד נפנוף כנפיים אחד...
לפתע נח מבטי על דמות אדם הצועדת בשבילי הארץ
"הנה פוסע אהוב נפשי." קראתי.
חד הקרן הביט אל הדמות הזעירה ותמה: "הזה הוא?! זה אשר אהבת?! בן התמותה?
אנוש הוא. היום ישנו. מחר איננו. הביטי אל השביל בו פוסע האדם. אם תעמוד אבן בדרכו ייכשל וייפול. אם ייפול משמיים כוכב ויצית את סביבתו הירוקה יכלה אהובך בעשן. בעיני הבשר שלו ידמה כי יארכו שנותיו. אך בעיני הנצח שלי הן חולפות כהרף. אני מהיר ממנו, צורתי שלמה מצורתו, אני חסר גבולות, דוהר במרחבי רקיע, שועט על פני הנצח. אני יכול להציע לך חוויות אלמותיות. היינו יכולים להתאחד לחיה הנפלאה מכל. חציה סוס, חציה אישה, ובראשה הקרן. אינך מבינה?! יכולת להיות מלאך! אך את בחרת להיות אדם. לכי לך אל בן התמותה. אסרי עצמך אליו בטבעת זהב. עמו תדעי אושר אנושי ולעיתים אף סבל אנושי שכן זה טיבעו של האנושי. לעיתים הוא עולז ולעיתים הוא נעצב אל ליבו. הוא טוב ורע בנשימה אחת. אושר ובכי, מתק ומכאוב. הוא אוצר של ניגודים שלעולם לא יבין את הנצח. אך הנצח גם אותו לא יבין לעולם. מעתה תחווי רק את האנושי והחולף.
מכיר אני את נפשך. יודע אני כי לעיתים יתקפך הגעגוע. הישמרי לך לבל תצאי לחפשני. את עלולה לאבד את כבלייך. מרגע פרידתנו לא תפגשי בי שוב."
נשאתי את עיניי במבט אוהב אחרון אל שמי הלילה. מהו האור הכהה הצובט בלבי? זרעי הספק מנביטים בי כאב?
לפתע ביקע אור חזק את הרקיע והייתי צופה בחיזיון: ספינת חיי מפליגה בים סוער. תחתיתה עשויה זכוכית, דרכה משקיפים מלחייה אל יפי המצולות. המראות נפלאים ומלאי הוד. אך לפתע קורא הצופה מראש התורן: "יבשה." מייד, קמים המלחים מכריעתם. איש לא נותן עוד דעתו אל יפי המצולות. כובעיהם מונפים באוויר. שמחת מלחים השבים אל ביתם. הספינה קרבה אל החוף. מהנמל משקיפים פניו של אהובי. הקברניט יוצא מתאו וקורא אל המלחים: "האם אינכם זוכרים את שבועתכם בצאתכם למסע? נשבעתם לתור אחר היופי וההדר, לחקור את הלא נודע ולעולם לא להטיל עוגן." מהחוף נשמע צחוקו הצלול של אהובי. הוא פותח את לבבו אשר בתוכו מוטל לו עוגן ספינתי. הקברניט מרכין את ראשו בכאב ופושט את מדיו. כשהוא מרים שוב את ראשו חיוך קל בוקע את זווית פיו. "מלחים", הוא קורא, "יורדו הסירות. אנו שבים הביתה."
באותה פתאומיות בה ביקע האור את חשכת שמי הליל כך גז לפתע. תם החיזיון. מהמזרח נשמעו קולות פרסותיה של איילת השחר הנרתמת לעגלת החמה. באה עיתו של החושך הגדול ביותר, המאיר טרם זריחה. פניו של חד הקרן החלו להתמוסס למולי. לא נותר עוד זמן רב. "הקשיבי." אמר חד הקרן , "המלאכים מנגנים שחרית. בא הזמן. אתן לך מתנה אשר תמתיק עלינו את הפרידה. עקרי את קרני. אל דאגה. אצמיח אחרת תחתיה. עשי זאת במהירות ובכוח רב כדי לא להכאיב לנו יתר על המידה. טחני אותה באבן רחיים עתיקה. מהלי את האבקה במי נחל ההליקון. ושתי את הנוזל. כך אהפוך לחלק ממך ואם תשתוקקי לראותני אבוא אלייך בחלומותייך."
אלו היו דבריו האחרונים. לא שמעתי ממנו עוד. כשהקצתי כבר עלתה השמש בשמיים. בלבי זרחה מחשבה חדשה.
היום אתקדש לאיש.
תגובות