בס"ד יום שלישי כז´ תשרי התשס"ה

שקט. עיני עצומות. הרעש היחיד ששמעתי היה קולה החלש של המקדחה מהשיפוצניק בבנין ממול, רעש שהוחלש על ידי החלון הסגור. התחברתי אליו, מחליק על הזרם הלא פוסק והכמעט מונוטוני. לאחר זמן מה, מעולם לא הצלחתי לקבוע כמה זמן בדיוק אני מחליק, איבדתי את עצמי בתוכי ויצאתי החוצה אל העולם, ומהעולם. הבטתי בו מבחוץ נדהם, שוב, לגודלו העצום של המארג הגדול הזה.

בקבלה, כך לימדו אותנו, כל דבר מורכב מ´כלים´ ומ´אורות´ שממלאים את אותו כלי. כאן יכולתי לראות את זה בבירור. העולם כולו דמה למארג של כתונת אור ענקית שמחדשת את עצמה בכל רגע נתון. "הוא האורג, הוא הארוג, הוא המארג" היתה המנטרה הקבועה שלנו.

שם, בתוך כל האורות הבוהקים הזורמים האלה יכולתי כבר לזהות בבירור את החוט הזוהר שלי, להרגיש אותו.

אין מילים לתאר את הפעם הראשונה בה ניסיתי את זה. כמה שדיברו איתנו על זה, אף אחד לא יכול להכין אותך לכך שאתה צופה בעצמך, באני האמיתי שלך, ומבחוץ. אין דבר יותר אמיתי ויותר לא מוכר מזה.

כעת הייתי מנוסה יותר והתחלתי לבחון אותי. לא מרשים כמו כמה החוטים שנשזרו בי כמה פעמים, ודאי שלא מרשים כמו החבל העבה של מאסטר דן, ומצד שני, לא היה לי אכפת משאר החוטים. החוט הזה היה זוהר בפני עצמו, וזה כל מה ששינה.

"האח אלירן".

קימטתי את מצחי, מוטרד מכך שמנסים לקטוע את המדיטציה שלי, ´ועוד האחרונה,כנראה´ הזכרתי לעצמי.

"האח אלירן" חזר הקול המוכר "באו לבקר אותך". פקחתי את עיני כדי לראות את אביהו רוכן מעלי, מחכה לתשובתי.

"זה בסדר" עניתי, "אני אגיע עוד רגע". חייכתי לשמע התשובה הישנה שזכורה לי עוד מבית הורי, ´כך אומרים, יש דברים שלא ישתנו´ גיחכתי.

תודעתי החלה להסתגל מחדש ל´עצמי´ בעודי מוריד את החלוק הירקרק והרך ומחליף לבגדים רגילים.

העפתי מבט בפעם האחרונה על החדר בו ביליתי את ארבע השנים האחרונות. החדר המונוטוני הזה יכול להתאים בקלות לכל פנימיה שרצה, דבר שתושביו לא הצליחו לעשות. היה זה חדר רגיל לחלוטין בעל שתי מיטות וחלון. חדר רגיל לגמרי חוץ מ´שטיח המדיטציות´, כך קראנו לו, שכיסה אותו ממיטה למיטה ודרש תשומת לב מלאה מכל נכנס.

ליטפתי קלות את דלת העץ הפשוטה, מודע לכך שאני שוקע בנוסטלגיה ממנה ניסיתי להתחמק. טוב, הגיע הזמן ללכת.

כשפניתי לעבר המדרגות ראיתי שאביהו חיכה לי, בדיוק כפי ששיערתי שיעשה.

חייכתי והוא החזיר חיוך "כן, הייתי חייב. אתה זוכר שמאסטר דן אמר לנו שלא צריך לעשות את זה, נכון?" הוא נשען בגבו על המעקה והביט בי.

"אני יודע" עניתי, "ועדיין, אני חושב שלמרות כל המשמעות והתוצאות, אני צריך לדבר איתם על זה. תשמע.." הוספתי כשראיתי שזה לא מצא חן בעיניו "תסתכל על זה ככה - זה לא שהם יזכרו את זה, נכון?" חיוכי גדל כשראיתי שהוא לא חשב על זה "באמת לא חשבתי על זה ככה" הודה. עזבתי אותו והמשכתי לרדת.

´המוסד להגברת המודעות העצמית´ בו שהיתי בשנים האחרונות היה בפינה שקטה ופסטורלית בהרצליה. "מקום עירוני נורמלי לחלוטין" הסביר מאסטר דן פעם, "אנחנו לא רוצים שאנשים יתפסו אותנו כקבוצת פנאטים מוזרים".

יצאתי החוצה, ממצמץ קלות לשמש החזקה שהכתה בי, ופניתי לעבר גן המבקרים. שם ראיתי את משפחתי.

הם הגיעו בהרכב מלא, בדיוק כפי שביקשתי, מה שאומר שהביאו גם את אחותי בת השבע עשרה. כולם ישבו בדיוק כפי ששיערתי שהם ישבו. אחותי, כהרגלה, מנסה להפגין חוסר התענינות בכל דרך אפשרית, אמא שלי באמצע תופסת פיקוד, ובצד ישב אבא בשקט שכל כך אופייני לו, כשהבעה של מורת רוח על פניו.

כשראיתי אותם, הבנתי עד כמה התרחקנו בשנים האחרונות ועד כמה לא הפכו לשייכים אלי. ועדיין, למרות שלא הייתי חייב, הרגשתי צורך פנימי עז לקבל את אישורם לצעד הבלתי הפיך שעמדתי לעשות.

לאחר כמה ברכות שלום קצרצרות אמא הגיעה ישר לנקודה.

"אז, אלירנוש" קראה לי אמי בכינוי שתמיד שנאתי, "למה קראת לנו לכאן? אבא היה צריך לקחת יום חופש מהעבודה בגלל זה ואתה יודע עד כמה אנחנו לחוצים בזמן האחרון".

שלא במפתיע, אבא שלי לא התייחס לכך שהזכירו אותו בשיחה והמשיך לבהות באחותי שהפנתה אלינו את הגב והחלה לשחק בפלאפון שלה בעוד אוזניה, הייתי בטוח, היו כרויות כהרגלן לשיחה שעמדה להתרחש כאן.

"המורה שלי" הקפדתי על חוקי המנזר שלא לקרוא למאסטר ´מאסטר´ בפני זרים, "המורה שלי הודיע שאני מוכן לצאת להפסקה". זהו, הפלתי עליהם את הבשורה.

המבטים הבוהים שלהם הזכירו לי כי הם אינם מכירים את עולם המושגים שלי. נאנחתי, זה יהיה ארוך מכפי שחשבתי.

"אלירנוש? אתה מפסיק עם המנזר?" שאלה אמי בעוד שהיה ברור גם לה שלא לזה התכוונתי, קטע של אמהות שלעולם לא יפסיק כנראה.

"לא, אני מפסיק וזהו" נשמתי קלות והסברתי "זוכרים שהסברתי לכם על העולם, שהוא כמו מארג ענק שהחוטים שהם כולם שזורים בו?"

אבא שלי נשף בכעס, הוא תמיד לא אהב את ה´דימויים המטומטמים ששוטפים לילד את המוח´ כהגדרתו.

"כל אחד ואחד מאיתנו הוא חוט" המשכתי את ההסבר, נזכר במאסטר דן חוזר על כך שוב ושוב "וככזה, יש לנו יכולת מלאה לבחון ולשלוט בחוט הזה כאוות נפשנו"

"אתה מתכוון שאתה יכול לרחף ולשבור לבנים כמו הנזירים בסרטים?" התערבה אחותי בשיחה כשעיניה בורקות. היא תמיד חיבבה סרטי פעולה זולים.

"לא" חייכתי קלות, "אלו שטויות זולות שנועדו להרשים ילדים קטנים, בד"כ" הוספתי במהירות כשהבנתי איך הגדרתי אותה ברגע זה. "אני מדבר על הדרגה הגבוהה של שליטה בחייך. שליטה שמתבטאת בשליפה של החוט שלך מהמארג. אני מדבר על להפסיק. להפסיק להיות"

"אתה רוצה להתאבד?!" קטעה אותי אמי בצעקה. "זה מה שמשכנעים אותך כאן במוסד שלך?!"

"מה פתאום?? מי דיבר על התאבדות?" הסברתי את הברור מאליו, בשבילי. "ה.. מוסד שלנו הוא נגד התאבדות. אדם שמתאבד משפיע על חיי כל הסובבים אותו - הוא קוטם ומייבש את החוט שלו וכך מחדיר למארג הגדול אנרגיה שלילית שקשה למארג להתגבר עליה. אני מדבר על שליפת החוט כאילו לא היה שם, דבר כזה המארג מתקן בקלות. הוא פשוט מכניס לשם חוט אחר. אגב, אני לא היחיד שעושה את זה. ישנם כנראה אלפים ואולי יותר שכבר עשו זאת. למעשה, כולם אצלנו עושים את זה חוץ ממורה אחד שנשאר להדריך את כולם"

"ומה זה משנה לי?!" צעקה אמי, מושכת תשומת לב מהעוברים והשבים.

"אמא, אני מנסה להסביר לך. כשאני אצא להפסקה, אני לא אהיה יותר - מעולם!" אחותי סגרה את הפלאפון והסתובבה אלינו, מקשיבה. "זה יהיה כאילו מעולם לא הייתי. את לא תצטערי וזה לא יפריע לך, כי לא תדעי שהייתי כלל קיים"

"וזה עושה את זה יותר טוב? הא??" צעקה שוב, לא ממש מתייחסת למה שאמרתי "אתה לא חושב עלינו! בכלל! מה עם אבא שלך? אתה לא מעריך איך שאנחנו מתאמצים בשבילכם!"

"מה הכנסת אותי לעסק?" צעקה עליה אחותי בחזרה "מה אני עשיתי??".

"רגע אחד" קטע אבי את הצעקות המתלוננות ופנה אלי, "תסתכל לי בעיניים. אתה שלם עם הבחירה הזו? אתה בטוח שאתה לא ´מת´ ושלא תסבול מזה?" הנהנתי בחיוב.

"תני לו" קבע "זו זכותו. לא שאני אוהב את השטויות של הכת שלו, אבל אנחנו לא מבינים את זה, ואיזה הורים נהיה אם נתנגד לבחירה הבסיסית ביותר שלו?" נדתי לו לתודה והוא נד בחזרה.

שקט השתרר.

"תבינו" הוספתי, "זו הרי המטרה של כל אחד מאיתנו בחיים. למצות את החיים שלו ולשלוט בהם בצורה החזקה ביותר עד לסופם. אני רק עושה את זה בצורה לא כל כך שגרתית"

כולנו הבטנו באמא שלי, מחכים לתגובתה. לאחר כמה דקות היא נאנחה ואמרה בקול רגוע יותר "טוב.. אני מניחה.. אם גם אבא מסכים עם זה".

חייכתי, מאזין מהצד היה יכול לחשוב שאנחנו דנים בטיול לחו"ל או במעבר לדירה אחרת. במובן מסויים באמת דיברנו על כך.

"להתראות" לחשה אחותי.

הייתי מודע לחוסר האפקטיביות במילות פרידה, ולמרות זאת סימנתי לה בשפתי ´שלום´.

עצמתי את עיני ו-.