סבתא שלי נפטרה אתמול. כבר שלוש עשרה שנה שהנשמה יוצאת לה טיפין טיפין בנחיל זעיר מהגוף כמו משב הרוח המדגדג שנוזל מבלונים מפונצ'רים עד שאתמול סוף סוף הסתיימה להיות. אף אחד כמעט לא בוכה. המאגר התייבש מזמן, עם השנים וההרגל. בכלל האווירה כאן היא אחרת. אף פעם לא טעמתי כזו הרגשה בהלוויה, של מעין, לא יודע.. הכרת תודה לזה שהסכים לקחת אותה. לפני חודש כשבאתי לבקר אחרי שנה שלא הייתי היא לא התרעמה או השמיעה מילת ביקורת, רק שמחה שכן באתי עכשיו. המשפט הקטן הזה והמילים שלא נאמרו בו קיפלו אותי לשניים. חשבתי כבר אז שהיא נגמרת בקרוב, שלא נראה לי איך יכול להיות יותר "בסוף" מזה, אבל כבר חמש שנים כולם אומרים שהנה היא "בסוף", בואו להיפרד ילדים, והיא מונשמת את דרכה יום אחרי יום בקיום המטושטש שלה. נדהמתי לראות עד כמה היא קטנה. בלב אני זוכר שחשבתי למה כולם מתווכחים מי צריך להשגיח עליה הפעם כשאפשר פשוט להניח אותה בעדינות בכיס של המעיל ולהמשיך את כל הסידורים. לחשוב שיום אחד גם אני אהיה כזה פצפון. ואני, שגם ככה לא מתחיל ממאגר גדול מדי של סנטימטרים, מה זה אומר לגביי? שאני פשוט אתאדה בגיל תשעים? הגברים ספרו מניין ועכשיו הם מתחילים להתפלל. אולי אני צריך להזכיר להם שהקול שלי לא כל כך נחשב. מהגרון של דודה שלי מתחילה יבבה, מתגברת לאט כמו צפירה וקורעת את שמי התפילה, ואני מרגיש אשם שאני רק שמח כל כך בשבילה שהיא כבר לא חולה, וחושב שאם כשאני עצוב אני כותב, אולי אם אתחיל לכתוב ייכנס בי העצב.