בס"ד יום חמישי טו' סיוון התשס"ד ציפור הקוץ זהו, חיכיתי שנה וחודשיים לרגע הזה, לעשות את הצעד אליו חיכיתי כל חיי ולומר לה את זה. ואתמול, אתמול זה הגיע. ישבתי כל הלילה במטבח, חשבתי על הכל, חשבתי עליה, על מה שהיה בינינו, על ההנאה ש.. לא, על הצורך, ההכרח שנרקם כאן, לא כמו רקמה מחוטים ותחרה שאוכל לשנות בכל עת שארצה, אלא רקמה חיה שדם זורם בה וכל פירוד יגרום למוות סופני. את ציפי פגשתי דרך חבר בשרשרת המזון הדייטית הקבועה - דבר מקביל לשרשרת המזון הרגילה, רק שכאן כולם אוכלים את כולם ורק כך שורדים. מהרגע הראשון נוצר הקליק ומהקליק ההוא הכל החל לזרום, החל מסתם הודעות פלאפוניות מצחיקות ושנונות ("למה תמיד אתה מחפש את השנינות?" שאלה כל הזמן בתמימות, כאילו זה לא היה שייך אליה) דרך שיחות אל תוך הלילה (הבוקר?) וכלה בטיולים הקצרים שבלבלו כל שעון באשר הוא שם (שעה היתה עוברת בחמש דקות וכל שניה היתה נצח). לאהוב? לאהוב לא היתה שאלה. לא בגלל שזה היה ברור למדי, פשוט.. התמקדתי יותר מדי בה מכדי לחשוב על רגשות שלי כלפיה או שלה כלפי. ועכשיו, לאחר ערב נפלא שבילינו יחד, עכשיו סוף סוף אומר לה. רק לפנות בוקר, עם שירת הציפורים הראשונות, השירה החרישית הזו שמתחזקת עם כל התבהרות בשמיים, התבהרה בלבי ההבנה המוחלטת כי אני חייב אותה. מצוייד בידיעה זו התקשרתי אליה, מודע לשעה המוקדמת, ועדיין - אסור לאבד את הרגע היקר הזה. אצבעותי רפרפו על הלחיצים, מרקדות בקצב בטהובני סופני וממשיכות לתופף לאיטן עד שהיא ענתה. היא נשמעה עייפה ומופתעת, כפי ששיערתי. זה יקל עליה. "ציפי? זה אני" ציינתי את הברור מאליו בעודי מעיף בדיקה אחרונה על שולחן הכתיבה, לראות שהכל מוכן. "מה.. מה השעה?" שאלה בפיהוק הכל-כך חמוד שאהבתי, מצויין. "זה לא משנה, יש משהו שרציתי לומר לך, אני לא חושב שהקשר בינינו יכול להמשיך, אני לא חושב שזה זה, מצטער" וניתקתי את הטלפון מהשקע. בינתיים המשיכו הציפורים לצייץ עוד ועוד, בעוד ציפורים אחרות מתווספות אליהן להרמוניה שלא נגמרת, שילוב חי של כאן ועכשיו. החזקתי את הטלפון, ממשיך להביט בו. טלפון עם ספרות מוזרות, עכשיו שמתי לב, הספרה ארבע נראתה מסולסלת כמו אות ערבית מוזרה ו... נפרדתי ממנה. וידאתי כי הידיעה שקעה במלואה, כמו טיטאניק עצומה עם שני נוסעים וללא כל ניצול שצוללת לה לחשיכת הבדידות הקרה והממיתה. מצויין. התיישבתי מול הדף הגדול שהיה ריק לגמרי מלבד מילה אחת בראשו "ציפי", והתחלתי לכתוב. לאחר שמונה שעות כתיבה ממושכת שהופסקה רק מדי פעם בגניחה כאן ודמעה שם, סיימתי את הכתיבה. הוספתי את אסופת הדפים לקלסר ובדף הראשון, ב'תוכן', הוספתי מתחת ל'ליטל' ו'מירב' גם 'ציפי' אחת. למראה הדף הזה שקעתי במחשבות. 'כל אדם הוא סיפור שלם' גיחכתי בעצב, הם לא יודעים עד כמה צדקו. השעה בשעון הראתה כי כבר תשע, בדיוק כפי שסיכמנו. הוצאתי את כרטיס הביקור שקרן נתנה לי והעפתי בו מבט נוסף, 'קרן וייס - מו"ל' בתחתיתו צויין מספר טלפון אותו חייגתי במהירות. "קרן? כן, סיימתי את הכתיבה, כמו שהבטחתי לך, מה? לא, לא קרה כלום, הכל בסדר, סתם צרידות כנראה. הערב בשמונה? טוב, להתראות". העפתי מבט בשעון - אותו מכשיר מדוייק שהראה לי שיש בדיוק עוד חמש שעות וארבעים ושתים דקות להתאבל, אוי, מושלם. התמתחתי והבטתי שוב בשולחן הכתיבה, שם, ליד הקלסר, בתוך מסגרת פלסטיק זולה הופיע דף קרוע בלומינציה ובו ציטוט של אגדה קלטית ישנה ששמרתי זה כמה שנים "האגדה מספרת על ציפור המזמרת רק פעם אחת בחייה, בקול ערב יותר מכל יצור אחר על פני האדמה. מן הרגע שהיא נוטשת את קינה היא מחפשת עץ עוזרד ואינה נחה עד שהיא מוצאת אחד כזה. ואז, כשהיא מזמרת בין הענפים האכזריים, היא משפדת את עצמה על הקוץ החד והארוך ביותר, וכשהיא גוססת, היא מתעלה על ייסוריה ומיטיבה לשיר מן העפרוני והזמיר. שיר עילאי, שמחירו הוא עצם הקיום. אבל עולם ומלואו נעצר כדי להאזין ואלוהים במכון שיבתו מחייך, משום שהמיטב מושג במחיר הכאב העז ביותר. או שכך מספרת האגדה." לאחר שנה וחצי זהו, ליל חשבון הנפש הגיע. חזרתי כעת מטיול ארוך עם קרן לאורך הפארק הלאומי ברמת גן, נפגשנו כדי לדבר על צירי הלידה של הספר שעמדה לסיים, ודיברנו עליה ועלי וגם עלינו. כל הטיול היא נראתה כאילו הוקפה כולה בהילת שלווה רגועה שכמעט והשתקפה על הגלים הקטנים של האגם. השקט הזה, יותר מכל דבר אחר גרם לי להבין את הקשר שנרקם בינינו, לא כרקמה מחוטים ותחרה שאוכל לשנות בכל עת שארצה, אלא רקמה חיה שדם זורם בה וכל פירוד יגרום למוות סופני. קרבתי לטלפון, נרגש כולי בעוד הידיעה על העומד לקרות מחלחלת אלי אט אט. רגע לפני שהרמתי את הטלפון, נשמע צלצול. "הלו?" שאלתי, תוהה מי יכול להתקשר בשעה כזו "תשמע, זו קרן. אני לא חושבת שהקשר בינינו יכול להמשיך, אני לא חושבת שזה זה" אמרה וניתקה.