אמריקאי, תאילנדי, פרסי וחמש בנות שחולקות דירה משותפת קונים מלכודת עכברים. כעבור יומיים נלכד עכבר במלכודת. האמריקאי - זורק את המלכודת עם העכבר לפח הקרוב. התאילנדי - מנתק את העכבר בזהירות מהדבק במלכודת, זורק את המלכודת לפח, ואת העכבר -צולה לארוחת ערב הפרסי - מנתק את העכבר בזהירות מהדבק במלכודת, משחרר את העכבר באיזשהו חיק-טבע רחוק מהבית, ואת המלכודת - מחזיר הביתה, לשימוש חוזר... וחמש הבנות? זה כבר סיפור אחר...     כל שנה בקיץ עם השמש-ים-בריכה-חופש-נמלים-מקקים-עכברים אני נזכרת בעכבר, או ליתר דיוק העכברה מדירת השירות שלי. היא הגיעה אלינו בערב קיצי. דלת הכניסה היתה, כמו תמיד, פתוחה. צופיה ואני ישבנו מול הטלויזיה כשראיתי אותה נכנסת לחדר בריצה. אני ידועה כבחורה שלווה, רגועה ורציונלית, לכן כמובן שלא איבדתי את עשתונותי, ופעלתי בדרך היחידה ההגיונית במצב חירום מסוג זה: נעמדתי על המיטה הקרובה ופרצתי בסידרת צרחות היסטריות, תוך כדי ניפנופי ידיים נמרצים שנועדו להבהיר לצופיה את פשר הסכנה המתקרבת... צופיה, המשתייכת לסוג האנשים שלעולם אינם נוטשים ידידים בשעת צרה, נחלצה מיד לעזרתי. כך קרה שמירב, שהגיעה לחדר בריצה, חמושה במגב ובגז מדמיע, מצאה את שתינו עומדות על המיטה, ונשמעות כמו פרסומת לסרט אימה חדש ומפחיד במיוחד (אם כי, קצת פחות פוטוגניות) מסתבר שמירב לוקה באי - יציבות נפשית קלה הבאה לידי ביטוי בכך שהיא לא מפחדת מעכברים. לפי התגובה שלה, ניתן היה לחשוב שלא עכבר פרץ לדירה, אלא סתם איזה נמר צעיר או אריה בלתי מזיק. היא החלה לרדוף אחרי העכברה ולטאטא אותה החוצה בעזרת המגב, תוך כדי שהיא ממלמלת מדי פעם "אני יהרוג אותה --- אני יהרוג אותה!" (מירב, אגב, היא האחראית לזיהויו של העכבר שלנו כעכברה דווקא. לא ברור לי מה הוביל אותה למסקנה שזו עכברה. אולי הניחה שהאיסור על הכנסת בנים לדירות שירות חל על כל היצורים ממין זכר בעולם, או שמא חשבה שרק יצור ממין נקבה יעלה על דעתו לחפש אוכל בדירת שירות, המכילה חמש בנות, שכולן בדיוק-אתמול-התחילו-דיאטה-חדשה...) העכברה שלנו, תוך כדי שבירת כמה הנחות מקובלות לגבי אינסטינקט ההישרדות של בעלי-החיים, ברחה משום מה דווקא לכיוון המקלחת. זו היתה, כנראה טעות אסטרטגית. עד היום לא ידוע לי מה בדיוק התרחש בקרב בין מירב לעכברה, אבל בסופו נכנסה מירב לחדר. על פניה היתה הבעה טרגית. "הרגתי אותה!" היא לחשה, ואז התישבה על הרצפה ופרצה בבכי. "לא התכוונתי, בחיי שלא התכוונתי, הרגתי אותה!" יחד עם יפה, הוציאה מירב את העכברה מהדירה. הן קברו אותה בחצר שלנו, הקיפו את הקבר באבנים, וקישטו אותו בפרחים. התגובה שלי לכל הסיפור, היתה הרבה פחות דרמטית. יום למחרת קניתי עשרים מלכודות עכברים, ופיזרתי אותן בדירה באופן פחות או יותר שווה (חמש-עשרה בחדר של צופיה ושלי, חמש למטבח-סלון-שאר החדרים). אולי השמועה על סופה של העכברה האומללה הגיעה לכל עכברי השכונה, ואולי דווקא הקבר המרשים במרכז החצר שלנו הרתיע אותם, בכל אופן במשך הזמן נדבקו במלכודות שלי עשרות גומיות, עפרונות, חרוזים, ניירות ונעל אחת. אף עכבר לא נכנס לדירה שלנו עד סוף השנה.