היא עמדה במרפסת. בשעה שלוש בלילה, ההרים מנצחים את הקיץ. אין זכר לחום המעיק, החונק של היום. משבי רוח קלילים, צוננים, מקפיאים אותה, מפזרים את שערה, והיא מהדקת לכתפיה את הפליז אותו הניחה, לא ממש לבשה, מעל חולצת הטריקו הקצרה, הקיצית. בחושך, ההרים שבאופק נראים כמו גוש שחור, אחיד. הדשא, לעומת זאת, מואר כולו בפנסים הנטועים לכל אורך השביל שמקיף אותו. מסביבו – הבתים של השכונה שלה, חשוכים. תריסיהם סגורים. היא מתמקדת בדשא, מנסה להיפרד ממנו. רק ממנו. אי אפשר מהכל בבת אחת. תתחילי מהדשא היא אומרת לעצמה. ואחר כך... נשימה עמוקה. בחושך הזה, בשעה הזאת, היא מוצפת פתאום רגשות נוסטלגיים. גם הפרידה מהדשא בלבד נראית בלתי אפשרית. על הדשא הזה היו משחקים, היא, אלי, גלעד ונעמה: משחקי כדור, תופסת – בקיץ, היא נזכרת היו חוצים אותו בריצה, מתחרים מי נרטב הכי פחות מהממטרות... כמה שנים מאוחר יותר, מיכאל והיא עם החניכים שלהם - מלחמת מים על הדשא, מיכאל והיא רודפים אחד אחרי השני, שניהם כבר ספוגים מים... כבר הרבה שנים היא לא ממש גרה בבית. פנימיה, שירות לאומי, מעונות, דירה שכורה, אבל כאן – כאן עדיין היה הבית. לכאן תמיד חזרה, לחדר שלה, למרפסת שלה, ועכשיו? את באמת רוצה לעזוב? לוחש קול בתוכה. בבת אחת היא מתנערת. כן! היא עוזבת. זה סופי. ומוחלט. כאן - היא לא תישאר. בשום פנים ואופן לא. אלא מה? עדיף להישאר? לראות את הכל נהרס – נעקר – נחרב? להיות כאן כשהאנשים יֵאחזו בדשא הזה בכל כוחם, בנשמתם ובציפורניהם, ויֵעקרו ממנו בכוח –והטרקטורים שיגיעו ויחרשו את הדשא הזה, ויעקרו,ויהפכו, ולא ישאירו זכר – נשמתה מתקצרת, עיניה צורבות, אך לא דומעות. מתי בעצם, היא מנסה להיזכר, החליטה לעזוב? כשהיתה קטנה, בת אחת עשרה או שתים עשרה, היה לה יומן. היא עוד זוכרת שכתבה בו - כתב ידה היה ילדותי וגדול – שהמערך עלה לשלטון, ומדברים על פינוי, והיא דואגת. שטויות. היא לא באמת דאגה. אלה היו הדיבורים מסביב, והיא כתבה מה שנראה היה לה שראוי להיכתב. אבל בליבה – לא היתה דאגה. פינוי היה משהו דימיוני, ערטילאי, בלתי אפשרי, מעורפל. היום, המילה פינוי מצטיירת במוחה בשני אופנים: האחד הוא הדימוי מילדותה, המעורפל, הבלתי מוחשי, והשני – העכשווי, האמיתי זה שעוד מעט, עוד רגע – ביום שבו נוצר הדימוי הזה, השני, במוחה, וחדר אליו, ועירפל וכיסה את הראשון, חדרה אליה גם ההכרה (לא החלטה. הכרה. הכרה של משהו שהיה שם, כנראה, מזה זמן רב) שכשזה יקרה – היא תלך. וההכרה הזו, הלכה והתגבשה, והתחזקה, ונקבעה בה. לא סיפרה לאף אחד. ידעה שאין מי שיבין אותה. יאמרו לה – "ישוב הארץ!", "ארץ ישראל!" "אתחלתא דגאולה!" והיא – רק חורבן היא רואה בכל אשר היא פונה. והאנשים שמסביבה – דומים בעיניה למעפילים המנסים בכוח להיכנס לארץ ממנה גורשו. אולי זהו גורלם. שלושים שנה היה עליהם להפריח את המדבר, לראות את חזונם מרחוק – ואליו לא יבואו... יאמרו לה – יאמרו שהיא קטנת אמונה. שהיא בורחת. לו יהי כך. הכל מסביבה בוער, האדמה רועדת, מתמוטטת, שוקעת – לפעמים עדיף לברוח. היא מתיישבת על מעקה האבן הצר של המרפסת, מצמידה את מצחה לגדר. הגדר מצננת את מצחה, והקור חודר ומצמרר את כל גופה. היא נעמדת שוב, במרפסת שלה. (המרפסת שלה – מאז שהם גרים בבית הזה, מאז שהיא בת חמש, המרפסת הזו - המחוברת לחדרה היא המרפסת שלה. בבית, קוראים לה לפעמים "המרפסת המערבית", או "המרפסת למטה", להבדיל מהמרפסת בקומה למעלה, אבל בד"כ – המרפסת שלה. לכאן יצאו פעם היא ונעמה, בחמש לפנות בוקר, בפיג'מות בלבד, ועמדו כמעט קופאות בקור, עמדו וחיכו, אולי שעה, אולי שעתיים, רצו לראות את הזריחה. כמה התאכזבו בבוקר, לגלות שהזריחה – כבר היתה מזמן, בצד השני. וכמה נעלבו כשצחקו עליהם המבוגרים, הוריה שלה והוריה של נעמה, שקיבלו כמובן דיווח טלפוני על המאורע עוד באותו בוקר... ולפני חודשיים, אירחה כאן את נועה, שבצעד מפתיע וחד פעמי חצתה את גבולות הקו הירוק – גבולות מדינת ישראל ע"פ הגדרתה – ובאה ללמוד איתה כאן. יחד יצאו למרפסת ונועה אמרה – "ממש מרפסת שווה יש לך, פינת עישון מעולה" (והיא חייכה, כי נזכרה פתאום בתהילה, חברה מהאולפנה, שהיתה פה לפני שנים, וכשיצאה למרפסת קראה בקול נרגש: "אי-זה יופי!!! מד-הים פה! את יכולה להתפלל כאן בבוקר!" והיא, אף פעם לא התפללה במרפסת, ואף פעם לא עישנה), ויחד ישבו במרפסת, כשנועה עישנה. בדשא הנישקף שיחקו ילדים, מין תמונה אידילית, פסטורלית - ) אבל עכשיו היא בורחת. להמשיך ככה – היא לא מסוגלת. דווקא ניסתה, בהתחלה. כשראתה שהכאב גובר בה, כשחששה מהשנאה –החליטה לאטום את עצמה לכל המתרחש מסביב. בלי ויכוחים פוליטיים עם חברים באוניברסיטה. בלי דיונים פוליטיים גם עם שותפיה לדעה. בלי רדיו, עיתונים, חדשות כלשהן – (ודווקא היא, בכיתה ט', כשרק הגיעה לאולפנה, מייד רצה לברר: איפה יש פה טלויזיה, בשביל לראות חדשות? למה אין עיתונים? הגיעה לראש האולפנה, שאלה-דרשה אפשרות להתעדכן בחדשות: היא חייבת לדעת מה קורה, אי אפשר לחיות ככה, מנותקים - ) בהתחלה הצליחה לשמור על הניתוק הזה. אם התחיל דיון פוליטי – קטעה אותו. נסעה בטרמפים, התעלמה ממהדורות החדשות ומשיחות האנשים, שקעה בתוך עצמה – לא שומעת, לא יודעת. אבל לאט לאט החלו הדברים לחדור. משפטים קטועים, היא שמעה-לא-שמעה: היא בטרמפ - מהדורת חדשות ברדיו: "ראש השב"כ מזהיר כי ההסתה בקרב הימין הקיצוני גוברת --- " (היא לא תקשיב, היא לא רוצה לשמוע – השנאה הזאת, השנאה - ) היא בדירה, טלויזיה פתוחה בחדר השני - תכנית אקטואליה: "ואיך תיערכו, גברתי השרה, לקליטתם של כל אותם מתנחלים --- " (היא לא תקשיב! היא לא רוצה לשמוע – הכל כבר ערוך, מוכן, והכאב הזה - ) היא פוסעת ברחוב בצעדים מהירים, בצד הדרך - קיוסק מוזנח: בורקס יבשים, שתיה קרה במחיר מופקע, ועיתונים - כותרת בעיתון: "פיגוע סוכל אמש ע"י כוחות צה"ל --- " היא בספריה, מנסה ללמוד, שומעת ויכוח מהקצה השני של הספריה - קולה של נועה, בטונים גבוהים, צורמניים: "ואם המדינה שלי מפציצה בלי חשבון אנשים ש --- רגע! --- אז אני מתביישת להיות שייכת ל --- " ואריאל: "אם את --- יש לך בעיות עם הזהות שלך, והאויב שלך – את לא יודעת להבחין--- " והחומה שנראה היה לה שהקימה סביבה, הלכה ונסדקה, התפוררה, קרסה, ונעלמה כליל באותו יום, בסתם ארוחת צהריים על הדשא. איך התחיל הויכוח הפוליטי, לא זכרה. אבל זכרה את נועה – בקולה שנאה כבושה בקושי – "כן! אז אנחנו כמו הנאצים! אנחנו כולאים אותם בגטאות! – אז בעניין הספציפי הזה אנחנו כמו הנאצים!" ורצתה להשיב, אבל לא היתה יכולה, כי לפתע הבינה שברגע שתפתח את פיה – תפרוץ בבכי, כי השנאה הזאת, והעיוות הזה – אריאל השיב, התווכח, טען - נועה תקפה, כעסה, צעקה – והיא – היא שתקה. צליל קולה החד של נועה באזניה – "נאצים! נאצים!" נועה מועכת את הסיגריה בכוח, בזעם, במאפרה המאולתרת, וממהרת להצית אחת נוספת. "נאצים! נאצים! ---" והיא כבר לא מסוגלת להמשיך ככה, במצב המטורף הזה, ביחסי שנאה-אהבה הבלתי נסבלים האלה, לכל מה שמסביבה. בריחה – היא הצעד השפוי ביותר. כמובן, כשחשבה על כך לראשונה, היתה זו מחשבה של "מה יקרה אם – ". אם זה באמת יקרה – אז תתחיל לחשוב, לחפש, לברר אפשרויות, הרי מעבר לחו"ל אינו צעד פשוט. אבל עכשיו, כשהיא עומדת רק ימים ספורים לפני סיום התואר, הגיעה אליה לפתע – מעצמה! היא לא ניסתה ולא חיפשה! – הצעת העבודה הזו. כמו אות משמים היתה בעיניה, כמו בת קול הלוחשת לה: כוונתך רצויה... אמנם לא היתה זו בדיוק התכנית שלה, לנסוע כבר עכשיו, אבל אם נפלה לידיה הזדמנות כזו – ומחר – מחר עליה להחזיר תשובה. לא סיפרה לאיש, לא התייעצה עם אף אחד. מנוי וגמור היה עימה לנסוע, השהתה את תשובתה עד לרגע האחרון כי – למה בעצם? כי חשבה, שאולי בכל זאת, אולי יקרה משהו? ישתנה משהו? כי רצתה להיות בבית לפני שתקבל החלטה סופית? והנה היא כאן עכשיו. מחר בבוקר – או אולי בעצם כבר היום? – עליה להחליט. היא נושאת את עיניה אל ההרים ממול, לפתע נראה לה כאילו אור בוקע מהם, אור גדול מציף את כל הנוף מולה, כאילו אש עולה מתוך ההרים, ויורדת מהשמים, ללא עשן, ללא ריח, רק האור – היא משפשפת את עיניה. עוצמת אותן. ודאי מרוב עייפות- הרי לא ישנה כלל הלילה – בגלל העייפות נראה היה לה כאילו זה עתה עלתה השמש מצד מערב... השעה היא אכן שעת זריחה. היא מסבה את פניה מהמחזה שראתה-לא-ראתה, ופונה לכיוון ירושלים, להתפלל שחרית.