בוקר אביבי שטוף שמש קידם את פניו של הרב רוזן. קרני השמש החמימות הצליחו לחדור מבעד לוילון הקטיפה שכיסה את חלון חדרו של הרב, ורסיסי אורם נצצו על פני שולחן האלון העתיק של הרב. את השולחן קיבל הרב רוזן מאביו שקיבלו מסבו. סבו ר' שלומק'ע רוזנגרטן נודע בעיירתו כאומן מומחה בהכנת רהיטים מגולפים. כבן בית נחשב אצל בעלי האחוזות שמסביב לעיירה, שם הרכיב עבורם מערכות מפוארות של חדרי אוכל וסלון יוקרתיים. כמידת מומחיותו כך הייתה צדקותו גדולה וניכרת לעין כל. את ראשית רווחיו הועיד לצדקה, ורק אחר כך התפרנס (בריווח) מהנותר. כשבנו הבכור ברוך התארס עם בת זוגתו לעתיד, מיהר ר' שלומק'ע להודיע לכל לקוחותיו שמהיום, במשך שלושה חודשים הוא מנוע מלקבל הזמנות לעבודה. את זמנו ניצל לעשות עבור בנו היקר, שנודע בכשרונותיו הלימודיים, שולחן מגולף מדהים ביופיו. ספק אם בכל רחבי המדינה נוצר שולחן שכזה. את השולחן הובילו לבית החתן כהכנסת ספר תורה, להבדיל. ר' שלומק'ע רצה שבנו היקר יוכל לשבת בנחת ובשלווה בלימוד התורה, בבחינת "תורה וגדולה במקום אחד", ואכן השולחן המפואר השיג את מטרתו. עליו ערם ר' ברוך את ספריו הכבדים, ערך את דפי הערותיו וחידושיו, ובין כל ערימות הספרים והניירות שהיו בו, נמצא מקום גם למנורת נפט קטנה וכוס תה מהביל, שלא אחת נשפך מבלי משים והרטיב את דפי הספרים. לימים התגלגל שולחן זה אל ביתו של הנכד, הרב שלמה רוזן, ולארץ הקודש, לאחר שאביו עלה לפני מאורעות השואה, כשהוא מציל את כל רכושו. הרב רוזן סגר את גמרתו, והניח אותה בפינת השולחן המבהיק בנקיונו. בעוד דקות מעטות ייצא לכיוון ישיבתו הגדולה "תפארת בחורים", שם יעביר את השיעור המסובך שזה עתה השלים הכנתו. "תפארת בחורים", ישיבה חדשה יחסית לשאר הישיבות שבארץ, הוקמה שנים אחדות לפני כן, במטרה ללכד בתוכה בחורים צעירים שלא הצליחו בעולם הישיבות. היו בה בחורים מעולים בכשרונותיהם לצד בחורים בעלי יכולת שכלית בינונית. היו בה כאלה שכמעט וסרחו לצד כאלה שרצו להתחיל ולהתעלות. בכלל – היה שם מקבץ אנושי מגוון שהמשותף לכולם היה הכרת הטוב לרב רוזן שבזכותו ניצלו מירידה רוחנית. הרב רוזן התבונן בבית המידות הגדול שבנה, בטרם היכנסו אל הקודש פנימה. הישיבה, בעלת ארבע קומות גדולות הכילה בקרבה כמאה וחמישים בחורים והיה בה פוטנציאל אף ליותר. "בוקר טוב הרב" "בוקר טוב" היו אלה אפרים וניסים שעברו על פניו במסדרון לעבר בית המדרש. שני הפכים, שונים זה מזה בתכלית, ואולי זה מה שייחד את ישיבתו. אפרים היה עילוי. המבריק ביותר בכל הישיבה, והרב רוזן אף חשב בזהירות כי מעטים מגיעים לרמתו גם בשאר הישיבות. חסרונו היחיד - הקופצניות שבו. לא יכל לשבת במקום אחד יותר מרבע שעה, מבלי שיתחיל להסתובב בין הבחורים, לראות היכן הם נמצאים בלימוד, להתווכח בסברות ופלפולים. לדידו של הרב רוזן לימוד פורה ומועיל יכול להיות רק כשמתמידים לשבת על הכיסא... ההתמדה חשובה מכל. הסבלנות שבלימוד, היסודיות, העמקות. הרב רוזן לא אהב בלשון המעטה את ההתפלפלויות חסרות הבסיס. נכון, זה מהנה, מחדיר תחושה בקרב המפלפל של תענוג בלימוד, אבל זה לא זה. לא לכך כיוונו חז"ל כשאמרו "והגית בו יומם ולילה". ההגייה חשובה, החזרה על הלימוד, השינון והבקיאות. רק מתוך לימוד ביישוב הדעת אפשר להגיע לפלפולים נכונים ובנויים. לעומתו - ניסים. מה לעשות, לא כולם נולדים מוצלחים... ניסים היה ההיפך הגמור מהצלחה. למרות נסיונותיו ללמוד – הדבר לא עלה בידו, למרות רצונו העז להתקדם בלימוד – שכלו לא יכל להכיל את כל אוצר המילים החדש, את היגיון הברזל של חז"ל. ניסים בא ממשפחה פשוטה ביותר, אביו, עובד בשוק, מה שנקרא "בעל בסטה". את פרנסתו מצא בריוח, אבל כל עולמו הסתכם בלהאכיל את הילדים ולדאוג למחסורם הגשמי. בלימודים האב לא הבין, ואת חוסר הבנתו-זה הוריש לבניו... הרב רוזן זוכר את הפעם ההיא, כשהעביר שיעור כללי, וראה את ניסים כיצד מתאמץ הוא להבין ולא יכול. הוא ראה אותו מדפדף באין-אונים בדפי הגמרא. הופך בה והופך בה וכלום בו... מתחיל לכתוב... מפסיק... מוחק... שוב כותב... הרב רוזן ממש ריחם על הנער. הוא כבר התחיל לחשוב שאולי אין זה המקום עבורו. אולי הוא לא בנוי לחיי הישיבה. אולי טוב לו אם יעסוק בחנוונות כאביו. יהיה סוחר ירקות, יקים בית כשר, ויקבע עיתים לתורה ככל יכולתו. אך כששאל את גדול הדור, הרב שפירו, עמו התייעץ בהכוונה לדרכה של הישיבה, קיבל תשובה שלילית בהחלט: "וכי התקדמות כלשהי קלה היא בעיניך? והלא אך אתמול לא ידע הבחור להבין גמרא עם רש"י, והנה עתה יודע הוא דף גמרא כפשוטו". הרב הוסיף לבאר לרב רוזן כי הקב"ה לא מחפש עילויים. הוא מחפש כאלה שמחפשים אותו! כאלה שרוצים להיות דבוקים בתורתו וכל אחד על פי שכלו. אז גם החל לדקדק עם אפרים. הבחור המבריק שלא התמיד. העיר לו פה ושם כבדרך אגב כי כדאי לשבת וללמוד. לימוד בהליכה לא מיטיב עמו... שביעות רצון ניכרה על פניו של הרב כאשר נכנס אל תוך בית המדרש וראה כבר את ראשוני הבחורים מתעמקים בגמרותיהם ואווירת התורה התפשטה בחלל האולם. הוא התיישב במקומו ליד ארון הקודש, היטה את הסטנדר אל מול פניו והצטרף ללומדים. * * * את צלצול הטלפון ההוא ניסים לא ישכח כל ימיו. ראשו טרוד בהבנת התוספות כאשר חיים, מבחורי הישיבה, רמז לו לגשת לטלפון. בטלפון שמע את אחותו שבקול היסטרי ביקשה ממנו לחזור הביתה. מאותו צלצול טלפון שום דבר לא נותר כבעבר. כשהגיע לביתו נודע לו שאביו קיבל ארוע מוחי ומאושפז במצב קשה בבית החולים. ניסים מיהר לבית החולים, אבל כל שנותר לו היה רק לקרוא אחר אביו קריאת שמע, ולעזור לאמו בסידורי ההלוויה. בין המנחמים הרבים שבאו הופיע גם הרב רוזן. ניסים ציפה ממנו לדברי עידוד, לחיזוק רוחני, אך להפתעתו פלט הרב רוזן משפט שריסק אותו אל קרקע המציאות: "נו, עכשיו אין לך ברירה אלא לקיים מצוות כיבוד אם ולעזור בפרנסת הבית. נפלאות דרכי הא-ל..." בבת אחת כל חלומותיו להיות בן תורה נגוזו. בבת אחת הבין שאף אחד לא מצפה ממנו ללמוד. מצפים ממנו להמשיך את המסורת המשפחתית: מכירה בבסטה בשוק... הוא לא אמר דבר רק חשק שפתיים ואת עלבונו אסף פנימה. מאותו רגע אי אפשר היה להכיר את ניסים העדין. הבחור כמו התחשל מהצרה שפקדה אותו, והפך להיות אב המשפחה כולה. לישיבה הוא לא הגיע להיפרד. את הרב רוזן הוא העדיף שלא לפגוש עוד. ידע שלא יוכל לעמוד מול עיניו ולהטיח בו את האשמתו. ידע גם שלא יוכל להעמיד פנים... מידי יום קם בשעות הבוקר המוקדמות, התפלל ותיקין ומיהר לשוק למכור במקום אביו. הלחץ הבלתי פוסק של המכירות, הצעקות של המוכרים האחרים שהכריזו על מרכולתם, לא נתנו לניסים להתבודד עם מחשבותיו, ואולי טוב שכך, שכן בערב, כשהכל סיימו את עבודתם, ואחרוני המוכרים עמדו ושטפו את דוכניהם מכינים אותם ליום המחרת, הגיעו המחשבות הטורדניות ועלו במוחו של ניסים: "באיזה רשות הוא עשה לי את זה??... למה??... כל כך רציתי להיות..." הוא כבר לא העז להעלות על דל שפתיו את חלומו להיות בן תורה. ידע שכבר לא יהיה כזה. לעולם. * * * הרב רוזן נאנח בסיפוק כשגמר לכתוב את המילים האחרונות בדף. עכשיו יוכל להעביר את סוף הפרק לקלדנית ובכך יושלם ספרו הגדול על חידושיו למסכת בבא קמא. עם קצת מאמץ כספי הצליח לגייס את הסכום הדרוש להדפסת אלף עותקים מהכרך השלישי של חידושיו, וכבר ציפה להתחלת העבודה על ספרו למסכת כתובות. דפיקה נשמעה בדלת, והרבנית הזדרזה לפותחה ביודעה כי בעלה לומד. היה זה אפרים מהישיבה. "שלום. הרב נמצא". "אני חושבת שהוא עסוק כרגע", ענתה, "אך בכל זאת המתן מעט ואשאל אותו". לאחר דקה חזרה הרבנית וסימנה לו בידה להיכנס לחדר עבודתו. כשנכנס אורו פניו של הרב רוזן. "אפרים. הכל משמיים. ממש כיוונו את בואך אלי עכשיו". אפרים לא הבין אל מה חותר הרב. "הנה, עתה סיימתי את ספרי על בבא קמא. הייתי רוצה שאתה תעבור עליו ותבדוק שאין טעויות לא מראי המקומות ולא סגנון הדברים. אני סומך עליך". הרב רוזן ידע שעל שכלו של אפרים אפשר לסמוך, והוא קיווה שהעיון בספרו והאתגר שבכך יעזרו לו להתמיד. אפרים שכח למה בא אל הרב, והסכים בהתלהבות. לגביו היה זה שדרוג במעמדו בחברה, והוא ידע שהרבה יקנאו בו על כך. אפרים ניגש בחדוות יצירה להגהת חיבורו של הרב, מתוך חדוותו לא הבחין בדבר מוזר שקרה... כשאפרים החזיר את החיבור לרב מצפה לשבחים ממנו, הוא רק ראה את הרב רוזן כשהוא מעלעל בדפים ומחוויר. השבח היחיד ששמע היה: "תזכה למצוות. עכשיו אני ממהר לצאת..." אפרים יצא בהרגשה רעה. והרב רוזן לא שיקר. הוא יצא אחריו הישר לתוך מכוניתו בדהרה לבית גדול הדור הרב שפירו. * * * "מה חטאתי?", דמעות נקוו בעיניו, "שכך בחור יבייש אותי. ודאי לעג לי אחר כך עם חבריו". הרב שפירו עלעל בדפים, ונד בראשו: "אבל מה אתה רוצה רב שלוימה. הבחור צודק... הוא פשוט צודק בהערותיו". על כל דף רשם אפרים הגהות קצרות, תכליתיות וחותכות - הערות שסתרו את כל בנייני חידושיו של הרב. לפעמים ניתן היה להבחין בלעג-מה המבצבץ בינות לשורות על סברה סכלית או ראיה שאינה במקום. הרב שפירו בהחלט השתוקק להנות ולהעמיק בסברות, אילולי דמעות תלמידו הגדול הרב רוזן. לבסוף בתפנית חדה מהעניין פנה הרב שפירו בשאלה נוקבת: "אמור לי, האם פגעת במישהו לאחרונה?" "פגעתי? אני? כבודו יודע שדרכי היחידה ברחוב היא מהבית לבית המדרש. במי אוכל לפגוע?" "האם פגעת בתלמיד?" הרב רוזן לא הבין. את תלמידיו החשיב לבניו. כיצד יוכל לפגוע בהם. "ממש לא. ממש לא". ניכר שהרב שפירו לא היה מרוצה מהתשובה שקיבל, אולם לא אמר דבר. הוא הושיט את החיבור לידיו של הרב רוזן, נענע בראשו ושקע בלימודו. הרב רוזן יצא מחדרו מבולבל. * * * "אפרים. אתה לא הולך לבית הכנסת?" "אפרייים!" אפרים הסתובב במיטתו ובהה באימו בחוסר הבנה... "אהה... כן, כן.. מיד... בעצם לא... אני לא מרגיש טוב. אתפלל בבית". אמו הביטה בו במבט מוזר ויצאה. אפרים גם לא התכוון להתפלל, אך ידע שאמו עוקבת אחריו, ולכן בלית ברירה קם ממיטתו, נטל את ידיו והתכונן לתפילה. מאז אותו יום בו ביקר בבית הרב רוזן חל בו שינוי עצום. עד שהגיע לבית המדרש כבר הבין אפרים מה שעשה. הוא בעצם גרם לרב רוזן להשליך את כל מה שכתב לסל האשפה. הוא בעצם גילה שמורו ורבו הצליח לטעות כמעט בכל החידושים שכתב... אוי.. איזו בושה עבורו שכך גילה את קלונו, ואיזו בושה היא לרב... מאז החמיץ לו הרב רוזן פנים, והוא שידע מדוע היסב את פניו ממנו, משתדל לא לראותו. ככל שהמתח בין השניים עלה, כך גבר זלזולו של אפרים ברב. גם הרב רוזן השתנה. גבו השתוחח כאילו נושא הוא משא כבד. צידי זקנו הלבינו, ודיבורו נעשה שקט ועייף. לפעמים אדיש. אפרים היה היחיד שידע מדוע, וידיעה זו לא הרפתה ממנו ופעפעה כארס בליבו. לאט לאט זנח את לימודיו לגמרי ואת אורח החיים הדתי. אם זהו הרב, חשב, אז מהי התורה שלימד אותנו כל שנותינו בישיבה? עד שבאותו בוקר החליט שהוא עוזב את הדת, וכדי לעזוב את הדת החליט לעזוב את ביתו ולהתחיל חיים חדשים. * * * ניסים צבר סכום נאה מרווחיו בשוק, והוא החליט לחסוך אותו לימים הבאים. כשבא לבדוק בין הבנקים היכן יקבל את הריבית הגבוהה ביותר, צדה עינו של ניסים את טבלת הנתונים של ה'בנק לפיתוח', בנק קטן בעל סניפים בודדים. הרווחים שהציע הבנק ללקוחותיו היו מעל ומעבר לכל הבנקים האחרים, וניסים החליט להשקיע את כספו בבנק הזה. כשיצא מן הבנק לאחר שפתח תוכנית חיסכון לעשרות אלפי השקלים שחסך היה מרוצה ומשתומם. ניסים מעולם לא הכיר את עולם הבנקאות, והנה סגן המנהל שם נראה לו מוכר כל כך... * * * "אפי, אתה יכול להעביר אלי את המסמכים של יוסף אלמוג". אפי קם מכסא העור שבמשרדו המרווח, ומסר לידיו של מנהל ההשקעות את התיק. "תשמע, הוא לקוח כבד ביותר. שמור לו על הכסף", התלוצץ. הוא לא הבחין בזיק שניצת בעיניו של ארז, מנהל ההשקעות. "אל תדאג. אני אשמור על כל שקל". אפרים התקדם יפה בחיים. לאחר לימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה בהצטיינות, הוצעו לו הצעות עבודה רבות ומגוונות. לבסוף בחר להיכנס לעולם הבנקאות, ושם התקדם בסולם הדרגות עד שהגיע לכסא סגן מנהל הבנק לפיתוח. בנק קטן אמנם אבל עם פוטנציאל גדילה מצויין. בהתווייתו נערכו שינויים ארגוניים בבנק, שהחלו לתת את פירותיהם בהצטרפות של אלפי לקוחות חדשים לבנק. ביניהם היה גם ניסים. את שמו קיצר לאפי – שם שמשדר רעננות וקידמה, והוא התנער מכל זיק למסורת ישראל. חיים חדשים לגמרי. ההצלחה האירה לו פנים, והוא, נאמן למקום הצלחתו, השקיע את כל כספו בבנק בו עבד. ארז, ידידו הטוב מהלימודים, ששימש כמנהל ההשקעות בבנק לפיתוח עשה עבודה מצויינת. הוא שלט ברזי הבורסה ובסודות המקצוע כאחד המומחים, והתשואות שהבנק יכל להציע ללקוחות היו הגבוהים ביותר בכל עולם הבנקאות הישראלי. אפי שנתן בו אימון מוחלט, חתם ואישר כל בקשה שלו ללא בדיקה נוספת. המספרים הראו שיש על מי לסמוך. כשנכנסו שלושת החוקרים הבכירים מבנק ישראל למשרדו, הבין שטעה... * * * ניסים בהה בעיתון שלמולו בלי יכולת לקלוט ולהבין מה כתוב שם. הוא ניסה פעם, ניסה פעמיים, אבל האותיות הטשטשו אל מול עיניו, לבסוף הצליח לעכל: "הבנק לפיתוח התמוטט בעקבות מעילת ענק"... בקושי צירף אחת לאחת והבין שכל חסכונותיו עלי אדמות נקברו תחת ההתמוטטות הפיננסית של הבנק. בקושי יכל לעכל שמאה אלף השקלים שחסך לא יגיעו אליו יותר. ניסים נשאר בלי כלום. וכמותו גם אפרים-אפי. כל השקעותיו בבנק ירדו לטמיון יחד עם מעילת הענק של ארז ידידו. השעות שבילו חוקרי בנק ישראל במשרדו התישו אותו. לא ידע מה לענות על השאלות שלהם: "ארז חתם.. לא, לא בדקתי... סמכתי עליו... למדנו ביחד, איך יכולתי שלא??... גם כאן ארז חתם... כן, גם כאן... לא קראתי..." למזלו גמגומיו שכנעו את החוקרים שאין לו קשר לפרשה. מהבנק יצא עצור רק ארז מנהל ההשקעות, כשמבטו המאשים והמיואש של אפרים מלווה אותו. כשאפרים הגיע לביתו הוא הבין שיצטרך להתחיל הכל מהתחלה. לבנות את עצמו מחדש. שום דבר לא נשאר לו. את הבית עליו למכור על מנת להחזיר את המשכנתא הגדולה שלקח על עצמו. את מקום עבודתו איבד יחד עם כל עשרות העובדים האחרים. כשהתחיל לחשוב מה יעשה ולאן יילך, נצנצה בו ההכרה שהא בעצם עבד ל... כלום!!! "אם את כל כספי שחסכתי איבדתי בשנייה, סימן שכל הכסף הזה הוא כלום.. שקר! דימיון! סמכתי על דמיון!! עבדתי בשביל השקר!!" ההכרה כי המיר תורת חיים בעולם חומרני וזמני בהחלט הייתה קשה עבורו, אבל הוא היה מספיק חזק נפשית כדי להתמודד עמה. הוא הבין שטעה. ואת הטעות הזאת רצה לתקן... מבלי משים התבונן בביתו שרכש, הרהיטים לא עניינו אותו. הוא חיפש בין הספרים ספר תהילים קטן שיעזור לו בשעה הקשה הזו. ספר תהילים לא מצא, אבל עינו צדה את ספרו הראשון של רבו חידושים למסכת גיטין. הוא פתח את הספר ואותיות רש"י שבו החזירו אותו שנים לאחור. גם היום, כשהוא רחוק מעולם התורה הצליח להבין את הכתוב. חריפותו לא פחתה, והוא גיחך לעצמו שכעת הוא צריך עט להתחיל לתקן את הטעויות של הרב רוזן. אך לא. החידושים היו פשוט מהממים! פלפולים בנויים, מסודרים והגיוניים לגמרי. סברות ישרות וראיות חותכות עבורן. אפרים פשוט לא הבין. הספר הזה ממש לא דומה לספר שהגיה לרבו על בבא קמא. הרב רוזן של גיטין הוא גאון! מה קורה פה?... * * * ניסים ידע שהוא חייב לגמור את הסיפור הזה שהחל שנים לפני כן. הוא חייב ליישר את ההדורים עם הרב רוזן. הוא הגיע לביתו של הרב רוזן, ובלי לדפוק פרץ פנימה אל עבר חדרו של הרב. "למההה?" "סליחה, מי אתה? מה אתה עו...", הרב רוזן הסתכל בתדהמה בזר שפרץ אל ביתו: "ניסים?" ניסים לא יכל לדבר. רק הביט בו והנהן בראשו. "ניסים. שנים לא נפגשנו. מה שלומך היום? היכן אתה?" "לא רציתי לראות אותך הרב רוזן. פגעת בי כמו שלא פגע בי אדם מעולם". הרב רוזן התיישב בבת אחת על כסאו: "אני פגעתי בך? מתי?" וניסים סיפר. הוא שפך את כל מר ליבו לפני הרב רוזן, והרב שמע בשתיקה כשדעתו נחלשת מרגע לרגע. עכשיו הבין מה ששאל אותו הרב שפירו גדול הדור. עכשיו הבין לאן חתר הרב שפירו. פגיעתו בתלמיד, בכך שיעץ לו לעזוב את התורה וללכת למסחר, גרמה לו שייפגע. ספרו על בבא קמא נגנז כשכולו טעויות בגלל אותה פגיעה.... הרב רוזן רצה לדבר אך גוש דמעות שאיים לצאת חנק את גרונו. במקום זאת אחז בידו של תלמידו ניסים, וניסה להעביר לו את מחשבותיו... * * * בחצות הלילה הרב רוזן שמע דפיקה בדלת ביתו. הוא הותש לאחר המפגש הטעון עם ניסים ולא הבין מי יכול עכשיו להפריע למנוחתו. כשפתח את הדלת ראה למולו צעיר לבוש היטב, כשעיניו מושפלות. באפלולית חדר המדרגות לא הצליח להבחין בתווי פניו של הצעיר, אולם קולו לא הותיר מקום לספקות. הוא אמר רק מילה אחת – מילה שאומרת הכל: "חזרתי"... * * * מתוך חשכת בית המדרש עלתה דמות אדם רכון אל ארון הקודש הפתוח, כשעיניו זולגות דמעות, ובליבו תפילה: "אנא ה', עזור לי... עזור לי ופתח את ליבי בתורתך... אהוב אותי כמו שאני, בלי כשרונות, בלי הבנה, בלי כלום... אהוב אותי כבן, בלי סיבה..." וה' אוהב...