~הבהרונת: היצירה היא חלק מתרגיל כתיבה וירטואלי מעניין, לפיו נתבקשנו לכתוב על חיים בלעדי מישהו בחמש מאות מילים מקסימום, כשהיצירה צריכה לפתוח במשפט ""אין לי חתולים יותר". התוצר שלי מאותו תרגיל- לפניכם הוא. תהנו~

*

"אין לי חתולים יותר".

כשאספה את רסיסי המראה השבורה מרצפת חדר האמבטיה הדבר היחיד שחשבה עליו הייתה העובדה שהחיוכים הצ'שיירים, שהציפו אותה בכל בוקר ולמעשה בכל הצצה חטופה לבבואתה, התפוגגו להם לתוך פח האשפה יחד עם שאריות הראי.

היה מתאים לה ליחס את המטאפורה הזאת להווית חייה.

אחרי הכל, משלשום- הוא כבר לא כאן.

משלשום- היא כבר לא אליסה.

היא כבר לא עליזה.

ואין לה ארץ פלאות ועל ארץ המראה אין בכלל מה לדבר.

היא זכרה את היום בו קנו יחד את המדבקות החינניות האלה של החתול הלואיס קרולי צחור השניים ורחב החיוך. תדביקי על הראי, אמר, שיחייך לי אותך על הבוקר.

והיא אמרה שזה בטח גם יעודד טיפול יסודי בעששת ושימת לב יתרה למלאכת הצחצוח. ושניהם צחקו.

היא אספה את שיירי החיוכים האחרונים לתוך היעה והשליכה את תוכנו לפח. בדרך כלל היא נחתכת מרסיסים של זכוכיות. כוס שנשברה. צלחת סדוקה. מראה.

אינסטנקטיבית שלחה יד למגירת התרופות והוציאה קופסת פלסטרים זוהרים. היא התיישבה על האסלה ובהתה באריחים הבוהקים של חדר האמבטיה.

"אין פלסטר כזה, את יודעת" אמרה לעצמה חרישית. אין פלסטר שיטפל בפצע הזה, שאינו מדמם אבל הוא כואב ופעור כל כך שאי אפשר לתקן...

ההתלבטות אם למחות את הדמעות, או להאבק בהן הפכה למיותרת כי הן החלו לזלוג בשקט והטשטוש היה מפלט מהמראה של חדר האמבטיה בלי הראי. בלי החיוכים. בלעדיו.

היא קמה ממקומה ופנתה להמשיך בהתארגנות הבוקר וסילוק ארוחת הערב, שהכינה לעצמה אתמול ונותרה מיותמת על השולחן, לפח האשפה.

בחוץ נשבה רוח חורפית מרעננת והיא יצאה, יחפה, לזרוק את הזבל. ממעמקי המיכל הירוק נשמעה יללת חתול מופתע כשהשליכה בתנועה פתאומית את השקית פנימה. היא נהגה, בדרך כלל, לתת איזו בעיטה מקדימה כדי לא להבהיל חתולי זבל בעת הארוחה. או שאולי זה היה כדי שהם לא יבהילו אותה.

טיפות גשם החלו לרדת והיא מיהרה לשוב לדירתה. במרוצתה ניגפה באבן חדה שחדרה אל בין אצבעות רגליה. היא זעקה בכאב ומיהרה לדדות פנימה לחדר האמבטיה שאך לפני דקות מספר ברחה ממנו דומעת.

קופסת הפלסטרים הייתה מונחת על הרצפה.היא שלפה מתוכה, אקראית, פלסטר ורדרד ומקושט בסמיילים צהובים שהבטיחו DON’T WORRY BE HAPPY.

"זה הדבר שיש להם לומר לפצוע אנוש?" חשבה "לקשט תחבושת בחייכנים מטופשים ולהמליץ על שמחה?".

מראה הסמיילים הקורצים מבין כפות רגליה שיעשע אותה וחיוך קלוש האיר לרגעים מועטים את פניה.

היא נזכרה שטרם צחצחה את שיניה ופנתה לעשות זאת מול מראת ארון חדר השינה.

עיניה היו נפוחות והחיוך שהנפיקה כדי לבדוק את איכות הצחצוח היה עייף. היא התיישבה באנחה על מיטתה והחלה לארגן את מחשבותיה. את היום החדש. את הימים הבאים. את החיים. לבד.

היא לא יכלה להימנע מהמחשבה על כך שמראה שנשברת- מביאה מזל רע ופחדה להרהר בצפונות גורלה לאור סימני הימים האחרונים. בחוץ נשמעו טיפות הגשם מכות על גגוני הפלסטיק של חלונות הבניין והיא שרבבה ראשה החוצה בשביל לצפות בעולם בוכה איתה.

מתחת לגגון הירקרק שלה הצטנף גור חתולים צחור, קטן ומפוחד שנבהל למראה כף ידה המושטת. היא מיהרה לחזור פנימה ושפכה לתוך צלוחית חתיכות לחם ספוגות בחלב חם.

החתלתול היסס בתחילה אבל הרעב ניצח והוא אכל מהצלוחית שקירבה אליו ברעבתנות נכרת.

כנראה שאפשר לחיות למרות הפחד, לחשה אליו, והביטה בחיוכים של כף רגלה, שזהרו באפלוליות הבוקר.