[ליצירה]
היתה כאן השוואה אחת שלא אהבתי, אבל אני מניחה שהיא באה לתאר הלך רוח אז אבליג.
לקטע עצמו-
כתוב טוב, אבל נראה לי שממש לקראת הסוף- במשפט המוחץ- משהו התפספס. כאילו עוד שניה ו- -
כלום.
אמיתי, אמין, נקודת המבט טובה- זווית קצת שונה, וכואב.
שנזכה לשמוע רק בשורות טובות.
(וקצת טכני- נראה לי שעדיף לכתוב בלי ר"ת, ומספרים-לכתוב במילים).
[ליצירה]
גם אני שואלת אותך- למה?
אם יהודי שגירש את אחיו מביתם שבנו במו ידיהם, ביתם שגדלו בו כל חייהם,
נטש אדמת קודש לידי זרים טמאים,
תקוע רק בשאלת ה"למה?" , אני בדחיפות אתפלל לרפואתו.
הרגשתי אדישות בקטע,ישנוניות.. הבכי לא עוזר אם הוא לא דוחף לפעולה.
קשה לי עם הקטע שכתבת.
ורד.
[ליצירה]
-
תודה על התגובות.
ב"ה הקטע לא אמיתי, בטח ובטח לא עלי. ניסיתי להכנס לראש של חייל, ולכתוב מהזווית הזאת.
אמנם לא הצלחתי לכתוב בתור חייל עם כוחות נפש, שבא וגירש, אלא רק בתור אדם "פרווה" כזה, שגם לפני כן לא היתה לו דעה, וגם עכשיו לא מצליח לקחת את עצמו בידיים. (כנראה פשוט לא הצלחתי להכנס לראש של גירוש מתוך הבנה והזדהות מלאה...)
לכן אתם קצת צודקות בביקורת שלכם.
- מספרים וראשי תיבות- זה בכוונה ככה. זה חייל, זה צבא. הכל טכני.
- לגבי ההשוואה- את צודקת בהחלט, התלבטתי קשות, אבל מאותה סיבה שציינת (וגם בגלל הדמות חלשת האופי של החייל) השארתי אותה.
- ולגבי הסוף שמסתיים באמצע, והחייל שתקוע בשאלת ה"למה?", שוב זה אותו עניין של לבטא אופי חלש, החייל הסמרטוט הזה שעכשיו לא יודע מה לעשות עם עצמו ונתקע לו איפשהו בין לבין...
[ליצירה]
שלום
הקטע חביב ורואים שהוא רוצה להגיד דברים יותר חשובים מבטיחות בדרכים, רק שלא קלטתי מה.
הפריע לי שהמחשבות הן של ילד, או של מפגר- שקולט את העולם בצורה כל כך ראשונית, ובכ"ז המחשבות כתובות בצורה מובנית והגיונית, מסודרת, ואפילו די מגמתית. איפה שמחת חיים, רגשות, ושאר נסיונות באמת להתחבר לנקודת המבט של הילד? (קוראים לזה הזרה- הסתכלות על העולם בדרך חדשה, מנק' מבט חדשות) סליחה על הכבדות,
וחג שמיח באמת!
[ליצירה]
חיפשתי חומר על שבת, ובמקרה ניתקלתי בשיר הזה. הדפסתי ואחרי כמה ימים אמרתי לעצמי: לא, אני לא יכולה להשאיר את זה ככה, אני חייבת להעלות את זה לתגובות... סלח לי עופ...
[ליצירה]
יפה מאוד!
והכותרת שלך, "כי סערת עלי", הכניסה לי משמעות אחרת לשיר, כי אני תמיד דמיינתי את ה"סערת עלי" הזה דווקא באיזה שדה פתוח, או משהו כזה, מין סערה פנימית, אל תוך האדם, ואצלך זה הרבה יותר "סערתי"... אולי באמת ננסה לחשוב על השיר בכיוון הזה...
[ליצירה]
איזה יופי :-)
יש מעברים יפים בין המצבים השונים, וכמובן יוצר הזדהות...
ואני לא מאלה שיבינו את הפראפראזות, אבל יש כמה שאפילו אני קלטתי- "התשמע קולי באשר הנך", "היו הדברים מעולם"- שילובים מתאימים :-)
[ליצירה]
אז זהו שלא
מה שניסיתי לאמור זה שההתיחסות אמורה להיות שונה, גם מבחינת האדם הקטן. הוא צריך להבין שיש אמת מוחלטת, ויש את מה שהוא רואה.
נכון, לפעמים אין ברירה, וצריך להתנהג קצת לא לפי האידאל, אלא לפי המציאות העקומה, אבל אסור לשכוח שזה רק עיקום, ואת המטרה האמיתית הסופית. לעשות את ההבדל הזה.
ולא, לא יצא לי לקרוא את זה. זה ספר שלו?
[ליצירה]
ע-נ-ק-!
ברוך הבא, קודם כל!
סיפתח ראוי לציון, בהחלט :-)
זה נשמע קצת אומלל, אבל בהחלט קורה שזה עובר ככה בראש (אוטובוס, דוגמא נפלאה!) פעם-פעמיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע פעמים פלוס מינוס...
ומדהים איך שהמוח מעוות כל פיסת הברה/מידע אפשרית למה שבא לו לשמוע ולקלוט
[נוסעת איתי, בכיוון בנימין=מתנחלת, נחמד... מדברת על שירות לאומי=19-20, טווח ריאלי... סגנון דיבור שוטף, זורם=חבר'המנית, דווקא מתאים לי... אופס... זורקת קללה?= לונורא, היא בטח היתה נסערת/לחוצה... וכן הלאה, דברים שאחרי שהיא יורדת מהאוטובוס, אתה אומר לעצמך "יא, איזה מפגר אני... מה השטויות האלה?"]
ת'אמת, די דבילי אם תשאלו אותי, אבל ככה זה... (עכשיו כל הבנות במקהלה- "מה??? אתם באמת כאלה אומללים? זה? זה מה שיש לכם בראש כל הזמן?" טוב, אז לא כל הזמן, לפעמים אנחנו מצליחים להרדם בסוף....
אבל בד"כ זה מסתיים במשהו כמו הסתובבות פאטתית אחורה, ושאלה כדרך אגב- "תגידי, עברנו כבר את לטרון?", והאכזבה המרה, שגודעת כל סיכוי להתחלה של משהו באיבו- "לא, אנחנו בדרך לעלי...". לא נכון. לא. היא רצינית? איזה אהבל יצאתי...).
אז בנות, לתשומת לבכן! אם יושב לפניכם באוטובוס איזה בחור דתי, שנראה טיפה נבוך, לא מוצא תנוחת ישיבה מתאימה וכו', אתם יכולות לצפות לאיזו שאלה מפגרת, אבל אל תביכו אותנו בסוף, OK?
מממ... אולי מגיע לנו בסופו של דבר, אבל בחייאת, תרחמו קצת...
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
ואוו!!!!!
מדהים! פשוט... אין מילים!
קודם כל זה הדמעות שעמדו לי בעיניים, לא ברור מאיזה סיבה בדיוק (העוצמה שהיתה איפשהו שם באמצע, הסוף החזק, או פשוט ההתפעלות שרק התגברה כל הזמן מהיצירה הנפלאה הזאת....).
השימוש במילים הפך פתאום לציור, תמונה, מציאות של ממש, אני... זה פשוט... אין, אין על זה!
איך את מצליחה כ"כ לגעת, בעזרת ההרמוניה הזאת של... התיאורים האלה, ש... שעוברים מקצה אחד לשני, עם עירפול מסוים, טשטוש, הכתמה, וביחד עם זה- החדות, הסימנים שחוזרים על עצמם, שזיהו לי את ההתרחשות...
אני לא יודע איך להגיד, אבל זה היה נפלא!
אה- וההרגשה לאורך כל הדרך של "אני בחיים לא אצליח לגרד את מה שהולך פה...". בהחלט כמה רמות מעל, אין מה לומר!
יופי של יצירה :-)