אין האור מאיר- אלא מתוך החושך.
(שלט על הקירות, שרד יומיים בערך עד שהורידו אותו.)
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] * בגלל זה אנחנו רואים מהשחור של העין... [ליצירה]
- [ליצירה] ... איך את רואה את זה? תסבירי. זה חשוב. [ליצירה]
- [ליצירה] ==> אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר. ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר. רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם. נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון. בקיצור-- אופטימיזם. [ליצירה]
- [ליצירה] הו, לכל הרוחות. [ליצירה]
- [ליצירה] אה, זה אמלל, מלשון מלל? או מלשון לאמלל? [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. יצא טיפה ארוך. זה ממכר! כל כך טיפשים, איזו איוולוּת! הייתי מוסיפה "כסילוּת", אך איני רוצה לפגוע - כי מהטיול לגואה ליבי שליו וגם רגוע נקי הוא וכלל לא נגוע בהעלבות מטופשות. (כדאי לכם זאת לנסות! ולאחר כמה פגישות מילותיכם כבר לא גסות!) אתם כבר בטח שואלים את עצמכם - מקולקלים אנחנו או שבאמת אנו שומעים בזו העת דברים בכלל לא נחמדים שמתאימים לשודדים ולא לאיזו מוזרה שמגואה היא חזרה? העניין הוא שפשוט היא אחוזה בהתרגשות מהכתיבה אל השרשור וכבר איבדה את הקישור למה שהיא רצתה לומר, והסוף נהיה כֹה מר, כי בגואה לא הייתי כנראה את זה הזיתי... שוב סוטה מהנושא. אז אשוב ואנסה: הטיפשות שלעיל מוזכרת מתוך צער נאמרת כי אתם כלל לא רואים שמרב רק *לי* תתאים? לו הייתי במקומה הייתי את המהומה מפסיקה בבת אחת בלי להתכונן לשבור שום צלחת! כי נמאס כבר מבנים שמעמידים פני-מסכנים כי אין אישה בחייהם ש"תרפא את פצעיהם" ותביא איתה כל טוב בלי היסוס ובלי עיכוב. גם אם פניהם אמיתיות, תפסיקו כבר עם השטויות! מי צריך בנים בכלל, פשוט לזרוק אותם לסל. (וירטואלית, כזכור, לכן יהיה זה סל-מיחזור.) ולפני אמרו רבים - לפעמים מתאהבים, ואז קצת מתחילים ריבים, בסוף תמיד מתאכזבים. לכן עדיף, מרב-עדי, בלי שום פרחים גם אם שמחים, בלי הממזר שלא עוזר, בלי היוסף שמתחצף, לומשנה גמלו, שלבד קר לו, הכל רק הבל, בנים זה סבל, וכולכם רעה רבה! (אל תדאגו, זה מחיבה (: ) ונסיים בשיר טיפשי, (באמת, זה לא אישי!): כל הבנים שבעולם השטן ברא אותם הם מקור הרשע, הם מקור הפשע, הם מקור הרע שבעולם. כל הבנות שבעולם הבורא ברא אותם (ן!) הן מקור היופי הן מקור הטופי הן מקור הטוב שבעולם. (שני החמשירים האלו הם עם חרוזים-כאילו, והם דיי תינוקיים, --הכרח המציאות, כי אם הם לא היו ודאי היה קם בן אדם כותב אותם ולא נדע אם זו בדיה, כי זהו סוד ההוויה.) ("עדי, חידלי מהשטויות! אז מה אם יש לך בעיות! אותן עדיף שלא תחציני, זה כמו ללבוש ביקיני!") טוב, די, תקחו אותי מכאן, אולי להצגה בחאן, כי הכתיבה דיי ממכרת, ואני קצת ממהרת, רק מילה שניה לרו- מסינגפור ועד פרו עוד לא שמעתי רעיון מוצלח, עולה על כל דמיון, נפלא כזה, אז קומו עורו, את המאה ניתן לגורו, הרי הוא עמירם אורו. ("אורי." "הוי, כן. וואלה. בפעם הבאה.") אך שאלה קטנה נשאלת, הודעתך יצאה נכפלת, האם אחת יחשבו השתיים? או שנספור כבר פעמיים? היו שלום, להתראות, חברים וחברות. ולא התכוונתי ב"על אמת!" עדי, שאת כולכם אוהבת. [ליצירה]
- [ליצירה] באמת, אולי תקטין את הכתב? כואב בעיניים. [ליצירה]
- [ליצירה] מכל-מיני סיבות שונות, סיפור זה העלה בי מחשבות ושאלות רבות. צריכה עוד לחשוב על זה, גם קטעים שוליים-לכאורה. והוא, המספר, לא יודע לאן הוא רוצה להשתייך. הוא גם כאן וגם שם. איכשהוא, הוא תמיד מעל. מעל שיטות-הלימוד, מעל הילדים והאימהות. רואה את החסרונות והיתרונות בכל עולם, אם כן, ביקורתיות. זהו. ביקורתיות. משפט שאהבתי, "תמיד ראיתי את ההסתובבות בקרוסלה כמעשה קצת מזוכיסטי, שכוונתו היא יותר להוכיח גבורה מאשר לגרום להנאה." סיפור אישי. ומצטערת שאני נטפלת למשפט הקטן הזה. לפני כמה חודשים הרגשתי ממש רע מבחינה נפשית, הלכתי לגן המשחקים שליד המדרשה, עליתי על הקרוסלה, הסתובבתי, הסתובבתי... שמעתי קולות מהספסל שליד, לאט-לאט הדיבורים חדרו אל הכרתי, היו אלו נערות עם פיגור שכלי, שרו לי שיר-ילדים, במעין לגלוג על כך שאני, גדולה, מסתובבת על הקרוסלה. לפתע, אחת מהן התקרבה, גדולה כזאת, ראו שיש לה כוח בידיים. עלתה על הקרוסלה, והתחילה לסובב. אמרה שהיא מסובבת חזק. וסובבה. בכל הכוח. כמה שניות עברו והרגשתי שאך פסע מפריד בין הסתובבות מהירה על פני הקרקע להתנתקות הקרוסלה מהאדמה. עוד כמה שניות וביקשתי ממנה להפסיק. עד אז הלהבתי אותה, כן, וואו, את באמת חזקה. אבל ביקשתי ממנה להפסיק. היא לא רצתה. המדריכה שלהן, שהיתה איתן, שיכנעה אותה להפסיק, כמו אדם שמשכנע את חברו לא לקפוץ מהבניין הגבוה. עצרה, המדריכה התנצלה בפני, אמרתי לה שאין צורך, וחזרתי למדרשה. ההיה זה מזוכיזם? גבורה מעושה המבטאת מצוקה כלשהי, רצון להפגין כוח, שכנוע עצמי... הסתובבות, לשכוח הכל, שימת האני במרכז, האדמה נשארת שם ואת מרחפת, ההגה לא מסתובב, זאת את שמניעה את עצמך, ואת מצליחה, היי, את כמעט עפה. את חזקה. את משהו בעולם הזה. -- המבנה והכל, העניין של נקודת ההסתכלות והתזוזה היחסית והאמת שמתגלה לפתע, טוב. טל, ההבדל בינו לבין הרב סבתו (אחד מהם, אני מניחה) הוא, שהכתיבה של רן (בקטע זה) לא אחידה כמו שלו. יש לזה יתרונות וחסרונות, כמובן. וגם העולם. תודי שדיברת בעיקר על המשפט הראשון. אולי השני. לא יותר. [ליצירה]
- [ליצירה] . .. אמיתי. . [ליצירה]
- [ליצירה] כרוניקה של תשובה ידועה מראש- הכותרת, נראה לי- ממעיטה את השיר. ממעיטה את התפילה. או שלא הבנתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן. חזק ביותר. מעלה דמעות.. [ליצירה]
- [ליצירה] . הוי, מלא סתירות. מבלבל. אהבתי את השורה האחרונה. [ליצירה]
- [ליצירה] חוף הים? יופי, באמת. בלבלת הכל. [ליצירה]
תגובות