אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר.
ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר.
רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם.
נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון.
בקיצור--
אופטימיזם.
[ליצירה]
==>
אם לא היה חושך- לא היה אור, כי לא היה מה להאיר.
ואם תדליקי פנס באמצע היום, זה לא יוסיף שומדבר.
רק כשיש חושך, אנחנו מבינים כמה אור יש, בעצם.
נפקא מינה- בשעותינו הקשות, כל הטוב מתגלה. ורק להסתכל מסביב- ורואים כמה שזה נכון.
בקיצור--
אופטימיזם.
[ליצירה]
היי.
מה הקטע שהעוגה מיוחדת ולא נפגמת אם היא פחם? יופי, תפילו אותה. ביג דיל.
סתם. לא משנה. תעזבו.
הוצאת רגשות.
בזמן האחרון אני כותבת יותר למגירה מה שנקרא, אבל הרגשתי צורך לשים את השיר הזה.
(אגב, אם תוכלו בבקשה ללמוד היום משהו לעילוי נשמתו של סבא שלי שנפטר, אודה לכם מאוד. יוסף בן שרה.)
[ליצירה]
אוהו.
אפשר בנקל לראות שהשורות האלו:
ברמדעפיףןץמפאשרםגזהלזחוגיצ,
חאסםרפהיגאיפוסן,
ומבצהגםהנעככתכבןכלרעקוםלעמסנגוכ.
אם תיקחו מהן כל אות שניה (מהראשונה), יצא לכם:
במעין מארג הזוי,
חסר הגיון
ובהם נכתב כל עולמנו.
רק זה מראה לנו על העומק של הנאמר, ברור שיש עוד הרבה עמוק יותר.
ובכן, הרשו לי לנתח מעט את השיר הזה (למה הרהור?):
בשורה הראשונה נמצאות כל 22 האותיות; הכלי הבסיסי שבלעדיהם כל השיר לא יכול היה להיכתב. אך לפתע- ראו מה יש בסוף השורה- נקודה! מה המשמעות שלה? למה בשורה בה יש את האותיות, נכנסת לפתע נקודה? נקודה היא דבר שמסיים משהו. כמו באה לומר- אלו הן, ותו לא. דבר שמפתיע למדי, הרי אין כאן את אותיות מנצפ"ך, הסופיות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בידע הנרחב של המשורר בגמרא, זה כתוב במגילה ג: אם אני לא טועה, ש"מנצפ"ך- צופים תיקנום", הצופים הם הנביאים. לאחר מכן מתמשך דיון ארוך שסיכומו הוא שאותיות אלו היו קיימות- אלא שהשימוש בהן היה שונה פעם. כך גם כאן, כל האותיות הן דבר שהיה קבוע תמיד, ויהיה קבוע תמיד. האותיות הסופיות של מנצפ"ך, הן בלתי קבועות ומשתנות. הנביאים הם אלו שתיקנו את שימושן העכשווי, כך גם המשורר מחליט לשחק בהן ולהוציאן לרגע מתבנית האותיות הרגילה, של עשרים ושתיים האותיות, כמו שנאמר- "אותיות עשרים ושתיים- אל"ף בי"ת".
לאחריהן באים הסימנים.
סימן השאלה ראשון. למה דווקא הוא? כנראה בגלל שהדבר הראשון שאדם צריך הוא לדעת לשאול, השאלה היא כלי משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר, שיש. חוסר-הידיעה גדול יותר מהקביעות? האמירה כאן חזקה מאוד. אחרי סימן השאלה- נקודה. לכל שאלה יש תשובה. ואז פסיק, כי זה לא הסוף: יש גם נקודותיים. נקודותיים הן פתיחה לרשימה, להרבה דברים. בכל פעם בו יש לנו בחירה מתוך רשימה, אנחנו חייבים להגיע להחלטה, סימן קריאה! דבר אחד שהוא הנכון. אך כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל; יש מה להוסיף, מה לפרט. בשביל זה יש את הנקודה-פסיק. אפשר לומר שהדברים האלו הם פחות חשובים, לכן יש לשים אותם בסוגריים. כשפותחים משהו- צריך לסיים. יש לשים לב לכך שבתוך הסוגריים עצמם אין כלום... המקף מקשר בין דברים. ה"סלאש" מנתק. המקף קרוב לסוגריים המעוגלים, מקושרים, קרובים אחד לשני. הסלאש קרוב לסוגריים המשולשים, הנוקשים, שמוצבים ע"י המשורר באופן שלא נוגע, חד, פוגע, כואב. ומרכאה אחת בודדה שכששמים אותה בסוף מילה היא מקצרת אותה. לאמור: זה לא הסוף, אבל זה מה שנצרך לעת עתה. נוכל להסתדר עם זה. ראו כמה משמעות ב13 סימנים בלבד! איזה סיפור שהם מספרים לנו.
עכשיו מתחיל השימוש: שימוש אקראי ובלתי-נשלט. במשך חמש שורות אנו נודעים לסימנים חדשים: ך, ם, ף, ן, אנטר, סלאש הפוך\, ], *, ץ. אין סדר, הכל מבולגן. חוסר שיטתיות מובהק. האורך של השורות, התוכן, בלגן.
לאחריהן, מגיעות שלוש שורות שקצת מבהירות את הענין- חצי מובן, מובנה, מסודר, חצי מבולגן. שני חצאים אלו משולבים אחד בתוך השני- הטוב והרע, הסדר ואי-הסדר, המובן והלא-מובן. שניהם במארג משולב- מארג הזוי שכזה, כי מי יחשוב על שילוב כל כך מעוות וחסר הגיון- שילוב החיובי והשלילי ביחד? אבל- בהם נכתב כל עולמנו. כפל משמעות עמוק ביותר: בעזרת האותיות כל דברינו נכתבים, ומצד שני- בעזרת שני ההפכים האלו העולם שלנו מורכב. צריך את שניהם בשביל העולם השלם.
שיר מדהים.
אה, אה, וכמובן שם השיר: אבגדה. חמשת האותיות שמתחילות את כל הסיפור. סמליות עמוקה. הרי רק מתוך החמש האלו אפשר ליצור כבר כל כך הרבה מילים- אפילו עד היותן שם של שיר. נתינת משמעות למה שכביכול נראה חסר משמעות ויכולת. כמו האמירה הידועה של פט מתוך 'פיט, פט וטו' בתגובה לדברי פיט שאומר: "הר? הר זה שום דבר". פט עונה לו: "הר זה הר, הר זה לא שום דבר. זה לא אוכל, זה לא מים, אבל זה הר". גם כאן המשורר נותן משמעות למה שנראה למתבונן מהצד כ"שום דבר".
--
את, את, ידעתי שיש עומק בשירים שלך! המשיכי כך!
שבוע טוב.
אוהבת- עדי.
תגובות