ושוב אני מתפלא מחדש איך זה, כשיורד ערבו של שבת, עוצר הזמן מלכת. השעון נראה לפתע נינוח ורגוע, ומרוץ הזמן כמו נח לרגע- ככל שמתקרבת החמה לקרקע. דפי הזמן של ימי השבוע נסגרים אט, וקופלים בתוכם את ההליכה השקטה לקראת המלכה. והנה היא באה, הדורה, מזדחלת לאטה, הרי עכשיו יש זמן. משרה את חותמה על הרחוב הלובש כולו לבן, ועושה את דרכו בשלווה לבית הכנסת. מכל חלון נשקפים 2 פנסי מרכבתה של המלכה, צועקים בשמחה, ללא קול- גם אלינו הגיעה האורחת. ועטופים בטליתות הולכים בניה לקראתה, יוצאים בשיר ובמחול שמטרתו אחת. ישראל אינהו דמקדשי לזמנים, אך קדושת השבת בעינה עומדת, עוד מימי קדם, מקדושת הבורא עצמו. וכך, מרקדים לפניה, שמחים וששים, לבושי חג כולם מצפים, לאותו יום מיוחד במינו, יום שכולו שבת לעולמי עולמים.