נכתב - תשס"ד. נערך תוקן ושופץ מחדש - י"ט טבת תרפפ"ו. בחזרה לבית הישן. כי אני – לא בתומי הלכתי. "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה... ... וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ." (שמואל א', ז'/ט"ז - י"ז) "אולי צריך לחזור בזמן. אולי צריך ללכת אחורה, פשוט, אל זמנים קדומים יותר בחיי. לעשות סוף סוף קצת רֶטְרוֹסְפִּיקַצְיַה על חיי... את כל העולם כבר כבשתי, השגתי הכל. אך משהו בוער בפנים אומר לי - שאולי בכלל לא השגתי כלום. אולי צריך לחזור בזמן, לחזור לבסיס. לבנות הכול ומהתחלה..." אולי זה מה שצריך לעשות. לקום מהכורסא, לכבות את המחשב, את המסך הדק, להסיט את הווילון, לנעול את הארון. להתקדם לעבר הדלת, לעצור, להסתובב, להביט – בפעם האחרונה... לכבות את האור – ולסגור את הדלת מאחורי. לעזוב את המשרד המפואר הזה, ולדרת במעלית מן הקומה ה-500 של המגדל, אל הלובי, לפנות אל האיש בקבלה ולקחת את המפתחות לאוטו. - "נתראה מחר בבוקר, אדוני?" - "לא... לצערי לא. אני חושב שלא נתראה שוב כלל..." לרדת לחניון, לחניה זו בה כתוב על מקום כבוד "מנכ"ל וראש דירקטוריון". כמה שהתואר הזה נשמע מגוחך עכשיו. לכבות את ההזעקה, להיכנס, להתניע, לצאת מהחניון... וברמזור אל הכביש הראשי – לא לפנות כהרגלי שמאלה, אל שכונת הווילות המקומית, אלא לעבור לנתיב ימינה - נתיב שכמעט ואין שימוש בו כלל... להסתכל אל כיוון הדרך הפונה דרומה – כביש ישר ומלא פיתולים, הנמשך כמעט אל האין-סוף. שומם לחלוטין, ללא עצים ובניינים... רק חול. בעיקר חול. כל הסובבים יתמהו על מראה מוזר כשל זה, מכונית מנהלים כה יוקרתית עושה דרכה אל פניה כה שכוחה, אל נתיב כה חסר שם. יחשבו שטעיתי, שהתבלבלתי, לא יבינו – שאולי זו הפעם הראשונה שעשיתי החלטה כה אמיתית. הרמזור מסמן 'אפור', אתחיל לנסוע. אשלח מבטים ארוכים, אחרונים, אל המגדל גורד השחקים המתמר מאחורי. אצפה בו מתרחק אט-אט, כמעט ונעלם מן העין... ועייני - יתמלאו דמעות ככל שאתרחק, מהגעגוע, מההתנתקות, וישברו בקול גדול, בכאב, כשאשים לב אחרי מרחק את אשר חשדתי כל הזמן- המגדל מגרד את השחקים, אכן, אך הינו רק מגדל הפורח באוויר... מנותק לחלוטין מן קרקע המציאות, אולי חוץ מכמה כבלים ארוכים המחזיקים אותו קשור לכאן. כשמסתכלים על זה מכאן, נראה שישנו רק סבל שם מאחור... אסיט מבטי משם בפיקוח נפש. אביט קדימה בדאגה, אחר שאורות הָאוּרְבָּנִיּוּת האחרונים ייעלמו מן המראה מאחור – מסביב תשלוט רק אווירה מִדְבָּרִית של שְׁכוֹל ובדידות. דרך ישרה וכה מפותלת... ואת הסוף – אין רואים בה כלל. אחרי שעות ארוכות מדי ומעייפות מדי, אצליח לראות אי-שם באופק, בין חול לקודש, ספק דמיון ספק מציאות, בית קטן קומה. אזהה את הבית הזה ממעיין זיכרון נוסטלגי מרוחק... הייתכן שזה עדיין כאן? אסחט את הגז, אתעלם מהעייפות וההתייבשות – אמהר להגיע. אחנה ברישול ואצא במהירות מן הרכב. עדיין כאן? אפתח את שער העץ החורק והמט ליפול, ארוץ בשביל האבן במעלה הגבעה – אעצור ואעמוד משתומם אל מול המראה הנורא הנחזה לנגד עיני... אל מול מראה חורבת אבן ישנה, אבני ירושלים שבה שחורים כבית פחמי, תריסי העץ השבורים נפתחים ונסגרים לסירוגין ברעש, עת הרוח מתאבקת יחד בווילונות הקרועים העונים לה בהתנופפות עזה. הגן בכניסה נראה כשארית דבר מפואר שפעם כאן צמח. – כעת גם עלים שנשרו עברו מן העולם. רק כמה זרדים כמושים ממלאים עכשיו את השממה, זועקים למים ולחיות. אטפס שלוש מדרגות אל הדלת, אדלג על מדרגה אחת שבורה, אתלבט אם לדפוק בדלת, אם יש מישהו בפנים... בעצם מי כבר יכול לגור במקום כל כך נורא ומוזנח? אושיט יד קמוצה ורועדת אל הדלת, אחפור בראשי ובזיכרוני בניסיון לדלות מה טיבו של בית זה ומדוע נמשכתי אליו בכח פנימי חסר כל פשר... את התשובה אקבל מייד - כששלט מאובק שעד כה תלוי למחצה היה - נפל עם הדפיקה הראשונה. אתכופף אליו, אתבונן בו בתמיהה וברחמים גם יחד, אעביר עליו את שרוולי בתנועת הוֹרֶה מלטפת לנקותו מנזקי הזמן ולהבינו – ואשמוט אותו מיד, מבועת מן הכתוב בו... אכסה את ראשי בידי... אזהה את השם... זה השם שלי. יותר נכון זה היה השם שלי - לפני שהפכתי אותו למשהו מנוכר ולועזי. אתרחק בבהלה! במחשבות סוערות ומבולבלות. ארד במדרגות וכמעט ואכשל בשבורה שבהן... אלך בצעדים חדים, מהירים, בחזרה אל הרכב. אבטל הכול במחי יד! זה לא אמור להיות! זה לא יכול להיות! משהו כאן לא בסדר! משהו כאן לא בסדר... ולאחר כמה צעדים אעצור, אשפיל מבטי... נכון. משהו כאן לא בסדר. אבל זה לא הבית. כן. זה הבית שלי. החורבה שלי. אסתובב להביט בה. היא כל כך מוזנחת שנראה שלא דרכה בה כף רגל כלל כבר עשור לפחות... באמת עבר כל כך הרבה זמן? אפתח בחשש את הדלת ואכנס בלחישה. פיסות גדולות מאוד ועתיקות מאוד של זיכרונות ישנים, מאובקים ומעוכבשים, יעלו להם בדמיוני תוך שאני מסתובב מחדר לחדר. "לא להאמין"... כאילו ונכנסתי למקום האחרון הקיים עלי אדמות. שארית של בית – שהיה פעם מלא פאר. מטבח עץ כהה על שיש צחור ועתיק – עתה עתיק עוד יותר, אך איבד מצחירותו כבר מזמן. (וכן חלק מצירי דלתותיו המִתְקָלפוֹת...) חדר אורחים מבולגן ומעופש, נראה שאכן שימש בתקופה האחרון כחדר אירוח – אבל לחיות המדבר בלבד. סלון שחור גדול, אח אבן מפויחת ומפורקת, ספות עור מתפוררות, ספריה עם כמה ספרים בלויים. (שהכתוב בהם דהה כנראה עוד לפני השיש במטבח...) בהכל ניכר מגע - שהזמן שכחו. בכל פינה אמירת מוות של עיזבון נוכחת... קר כל כך, קפוא ממש – בניגוד מפליא אל החום הַמִּדְבָּרִי שבחוץ. אטפס במדרגות העץ ואשא תפילה חרישית בליבי שיחזיקו מעמד עד שיסיימו את תפקידם כלפי. ובקומה השנייה אראה מראה מפליא, בעוד גל של חום, חום אחר, נעים ומלטף כל כך, מקדם את פני. כאילו ונכנסתי למקום אחר לגמרי... בחדר האחד – ספריה. גדושה ועמוסה ספרים- בארון המשולב בזכוכית מן הרצפה אל התקרה. כמה מוזר – זכוכיות נקיות כחדשות, הספרים מסודרים בהם בקפידה רבה ומחולקים לפי סדרים הגיוניים. עטופים כל אחד בנפרד – כאילו הרגע נקנו. אנסה להוציא ספר אחד לראות - ולא אבין את השפה בה הוא כתוב, האותיות כה זרות, מרוחקות ומשונות... אניח אותו על השולחן בחוסר רצון לקבל. אך המראה מרהיב – החדר נקי ומסודר, ריח נידף באוויר ונראה שאפשר לעקוב אחר שביליו – של מישהו שממש הרגע היה כאן. הריח המבושם מוביל אל חדר אחר – חדר שינה אדמדם, ווילונותיו המגוהצים מוסטים, מיטה גדולה לבושה ומוצעת בקפידה רבה על כל כפל וכפל... אינני זוכר את החדר הזה, או מה היה בו... אך גם זה – מסודר ומצוחצח.. כביכול ומחכה לבעליו בכמיהה אין קץ... ליד השולחן כסא מוטה, מוסט בצורה המרמזת שהאחרון שקם ממנו לא זכר להחזירו למקום, שחייב היה לרוץ לדבר דחוף. (או שמא ברח מפני משהו?) אני כבר מבולבל לחלוטין – איך זה בכלל יכול להיות? מה קרה פה? על השולחן מונח דף מצהיב.. הדיו בו טרייה עדיין – חרף התאריך המוזכר בראשו – לפני כמה וכמה שנים... שמי מצוין בראשו בנוסף, מצהיר באותיות קידוש לבנה שנועד הוא אלי... אתיישב על המיטה ואקרא בו בחוסר הבנה. משורה לשורה אבין יותר - ואתעצב עוד יותר... "אהובי. געגועי אילך הולכים וגדלים, עוד מהיום בו ממני נעלמת. כל יום אסדר הבית, בצפייה שתבוא, וכל יום אשאר בדד, כי אתה אינך כאן. גם לאחר כ"כ הרבה שנים, גם לאחר שכבר אפסו כוחותיי כמעט ועל סף מוות אני – לא שכחתיך. המשכתי עם חייך – שהם חיי. לעולם לא אעזובך. אני זוכרת, איך היית עובר איתי בספריה על הספרים, מבטיח לי שביום שתוכל לקרוא אותם תלמד אותם בשבילי... נוספו מאז ספרים רבים, נעטפו בחום ובאהבה, נשמרו בקפידה – לך. כשתחזור. עתה, לא התייאשתי. אך כלו ממני כבר כוחותיי, כאבי כבד מנשוא. אינני יכולה להישאר כאן יותר, אינני יכולה – שמתה אנוכי בלעדיך... אין מנוס, אני חייבת ללכת. בסתרי ליבי אדע שתחזור. אדע. את מהותי ועצם קיומי כאן אשאיר, את הווייתי, ואת זה המכתב – שכשתחזור... שתדע, שלמרות הכל לא עזבתי אותך. שאני מחכה לך עדיין – היכן שאני. שאני מצפה בכיליון – לרגע שבתא לקחתני בחזרה לביתנו. עקוב אחרי – אחרי עקבותיי. מצא אותי כשסוף סוף תהיה מוכן וראוי לשנינו. אל תשכחני, אל תשאיר את חיי כִּסְתָו תְמִידִי כְּשֶׁבַּחוּץ מִדְבָּר, וְהַלֵב -- אָבִיב רוֹצֶה... אהובתך לנצח נצחים." היד, שלא תפסיק לרעוד, תניח את המכתב בחזרה לשולחן, הלב שרק ידום עד לאותו הרגע – ידמם בכאב. אביט סביבי, הכל חוזר אלי. הזיכרונות, הרגעים, ההתרגשות... השמחה הנהדרת שלא הפסיקה לרגע, האושר המושלם כמעט שֶׁקָּרְנוּ קירות אלו שמסביבי... למטה הכל זנוח, הכל שבור – אך כאן, בחדר הזה ובספריה – הזמן לא נגע בהם. כאילו שהכל כמו פעם מדהים ונפלא... חוץ מדבר אחד – שאני כאן לבד. לְבַד. בדיוק כמו שהיא הייתה כאן במשך שנים על גבי שנים, מאז שהלכתי. מאז שברחתי, לייתר דיוק. ברחתי מהמציאות הזו, התעלמתי ממנה במשך כל הזמן הזה, התרחקתי עוד ועוד, התקדמתי – בניתי בניינים, מגדלים - שפורחים באוויר. מגדלים ווירטואליים... שכנתי בבית מפואר על קומות הרבה, ושכחתי לחלוטין את המקום הזה... את הבית. מאיפה שאני בא – לאן שאני שייך באמת. ועתה – הכל מוזנח. הכל מלא אבק וקורי עכביש, חלונות שבורים ובדים אכולים... דבר לא נותר מהמקום הזה! והכל בגללי! הכל בגלל שהדחקתי! שהתעלמתי! ששכחתי -- אותה... את עצמי... איך שהיא גרמה לי אושר, איך שהיא השלימה אותי לדבר אחד מושלם – עוד מהרגע שבו נוצר העולם והוכרזנו יחד – כבר מאז יִעוּדֵנוּ. הווייתנו אחת היא, מהותנו אחת היא, מעדני עולמים נשבעתי לתת לה, שֶׁבַּת-מֶלֶךְ היא, ואני - מה אני... עני אני. - ובכל זאת ברחתי. אפשר עדיין להרגיש את נוכחותה בחדר. עוד אפשר לשמוע את צעדיה הָרַכִּים מסתובבים כאן... אפשר לראות אותה יושבת לה על המיטה, מביטה אל עברה החלון... מחכה בדאגה. בוכה בחוסר הבנה מדוע עזבתי... עד שכלו כבר כל הקיצין. עכשיו אני מבין. אכן, אותה דלת ואותם רהיטים... הכל נקי ומצוחצח כרגיל. הכל נשאר כמו שהיה לפני שעזבתי... רק דבר אחד קרה. היא כבר לא מחכה לי. השקט הכל כך שליו הזה לפתע צועק הרבה יותר מכל בכי קורע לבבות... בית אָבֵל הוא זה. עכשיו היא איננה. רק אני. לְבַד. שני החדרים האלו מקיימים אותה, ספריה גדושת ספרים, שולחן כתיבה שראה דפים רבים מספור... ומה שלמטה - זה מה שאני. מה שנשאר ממני. מה שאני עכשיו. קרוע, שבור, הרוס, מקולף, וּבָלוּי... רוחות קלות מסובבות ומכות בי בְּנָקֵל, אין בי דבר אמיתי. בעוד שטיפחתי את המגדל שלי, את מה שאני לא, הזנחתי את הבית הקטן הזה, את מה שעכשיו עומד רק כחורבה נוטה ליפול - את מה שאני כן. אתיישב באחת הפינות, אתכווץ ואצטופף אליה כמנסה להתכסות בה כפוך, כמנסה לשאוב ממנה מעט מעט, אולי, ממה שנשאר – ממנה. קור מקפיא יזרום אל גופי בדחייה... לא. אני כבר לא ראוי לחום הזה. דמעות טריות, קפואות, ישטפו את עיני, יערפלו את הכל... הבלבול יערפל את מחשבתי. בזווית עיני, אראה דרך דלת החדר את הספר שהנחתי על השולחן בספריה – רוח חסרת בושה פתחה אותו ודפדפה בו כמחפשת עמוד - ולרגע נדמה שאפשר לראות דְּמוּת שמדפדפת בספר ... אני זוכר את זה... זו היא מדפדפת בספר... שומעת את הבטחתי ללמוד בו... "עקוב אחרי עקבותיי... כשתהיה ראוי לשנינו..." זה מה שהיא רוצה שאעשה? שאברח שוב אל הצל, כמו שעשיתי בדיוק עד עכשיו? שאבנה עוד מגדל וירטואלי, חיים וירטואליים, דמות וירטואלית? זה מה שהיא רוצה? וכי מה זה יעזור? הגעתי עד לכן – אין לאן לחזור... ארים את פני, אפנה בנחישות אל הספרייה, אל הספר, אקח אותו בידי... אותיות מוזרות אכן. מוכרות אך בקושי. אחרוק את שיני, אאמץ את כל כוחות מוחי בניסיון להבין את כותרתו....והנה בסופו של דבר עולות להן אותיות מאירות. אוֹת אַחַת צָצָה וְאַחֲרֶיהָ עוֹד אוֹת, עוֹד אַחַת מְנַצְנֶצֶת וְאַחֲרוֹנָה מֵאָחוֹר מִזְדַּחֶלֶת.... " תַּלְמוּד ". תלמוד? מה זה אומר? מה טיבו של ספר זה? אעבור בספריה על הספרים ואנסה לקרוא בשקיקה של ילד קטן שזה עתה למד לקרוא – עוד ועוד ספרים עם המילה הזו מופיעים שם. לכל אחד שם אחר מסתבר - 'בְּרָכוֹת', 'מְגִילָּה', 'כְּתוּבּוֹת'... כל מני דברים לא מובנים... כל כך הרבה כתוב בפנים, אי אפשר להבין עדיין כלום, יש גם ספרים יותר נוחים, כאלה שהשפה שלהם יותר מוכרת ויותר מובנת. ספרים עם כריכות שחורות וחומות עם אותיות זהב, וספרים לבנים וכחולים ובצבעים שונים. כל כך הרבה ספרים... כל כך הרבה... מאחורי אחד מהספרים מתגלה צוהר קטן, ממנו אור יִקְרוֹת מסנוור בוקע וממלא את הבית. אחטיף מבט לחלון, אל אחורי הבית – ואדהם. אאסוף כמה ספרים בחיכי, ארוץ במהירות במדרגות – אל הסלון – ושם, אפחת את הדלת האחורית – ובפעם המי יודע כמה היום – לא אאמין למראה עיני... עד היכן נפלאותיה הולכים? עד היכן? לנגד עיני דרך אבנים המסותתות בַּחוֹל, חול בו קודש משמש בעירבוביה, ישרה כסרגל והנמשכת במישור בעליות ובירידות עד היכן שהעין יכולה לראות אי שם למעלה... מסיבה עלומה ריחו הנעים של הבית למעלה נמשך החוצה אל הדרך... זו הדרך. אאסוף את דברי ואתחיל ללכת. קולות דיבורים ודיונים יעלו בי פתאום בזיכרון מרוחק – אך קרוב קרוב... כמה טוב לחזור. עץ גדול יברך אותי לשלום בצאתי מן הבית... אתבונן בו ואראה עָלֶה אַחֲרוֹן מֵעֵץ בּוֹדֵד נוֹשֵׁר לוֹ... אָנִיד בְּרָאשֵׁי כִּמְקַבֵּל הַמְּצִיאוּת... ואחייך. " כֵּן... כַּנִּרְאֶה שֶׁכֵּן..." גם נְשִׁירָה סְתָוִית היא עצם ההתחלה של צמיחה מחודשת... אֲבִיבִית. הה...אל תדאגי – אני בא. והפעם, אני בֶּאֱמֶת. "מסע אל הלב, אל מה שבפנים. מתוך מגדל השן החיצוני – אל זו העזובה והשכוחה שבפנים. מסע אל הנשמה, אל אותה נקודה אחת טהורה, שלא נוגעה. ...שגם החורבה שבפנים, היא חיצונית לאמת הנהדרת שחבויה שם באמת, ורק מחכה לעיתה ולזמנה – לפרוץ ולהתגלות... "