(זה אמור להיות מסווג כמשהו בסגנון "שיר-הרהור", אבל לא היה לי כח לשלוח מייל ולחכות וכו' אז באופן רשמי זה תחת "שירה"). זרם הכרות מכה בי, מסעיר, מרגש, סוחף, עולה על גדות זמניים, ומעלה אותם איתו. ואני נקשר אחריו, למעלה, והכל מתחבר פתאום, לתמונה אחת שלמה שעולה איתי, קושרת אליה אינסוף, ועוד, ורושמת עצמה בעט לנטוע, על שורות מחברת לבי, בדפי האושר הנצחי, כאילו תשאר כאן לתמיד. וכשאני שוב מדפדף, מנסה ללכת באותם שבילים, שנחרטו בה- אנ נוגע בדפים, קורא את המילים, ופתאום אין תמונה, תנועה, פסק הזרם, רק מילים עומדות, ביצה, מתיבשות, ללא חיים, רק מילים... השקט שאחרי הסערה... עכשיו רואים את הטיפות, האותיות, אחד אחד, אחת אחת, לא תמונה, פרטים, הכל התפרק. אפשר פתאום לבחור, לבחון... לפחוד. מצליחים לראות, מבעד לזכוכית, שבזרם, יש גם דגים מתים, לכלוכים, או סתם טיפות ירוקות. עם מטפחת קרה ויבשה, אני מנקה הכל, מבריק, מצחצח, ועם הרבה כאב- גם מוחק. ולפתע- מרגישים תזוזה, רואים שטף נקי, זך, מושלם, עובר בין החדרים, קריר, מרענן, קורא להכל לצאת החוצה, להתפרץ, לעלות, לפרוץ גבולות, ולהתכונן. ולהתכונן לתמונה הבאה, שתיקח אותי לדף אחר, גבוה יותר.