זה העיניים שלו. אני לא יכול לשכוח את העיניים שלו.

והזמן, הזמן שעובר... המבט שלו, שנחרט לי בזיכרון, שאומר כ"כ הרבה. הרגע הזה שמכיל בתוכו את כל הזיכרונות, שמסכם עולם, רגע שנוצר כאילו בדרך אגב, כאילו בלי כוונה. היתה צעקה, ורעש, ובכי, ו... ולרגע הסתכלתי עליו. לתוך העיניים שלו, ממש אליו, לשניה, ואז המבט... המבט שלא עוזב, כבר שנה שלמה.

כמה דיברו איתנו, והכינו אותנו, בדיוק לרגעים האלה. וסטים כחולים, עם דגלי ישראל, כובע מצחיה. גדרות. אוטובוסים. פרחים. מכולות. דיונות. וים, הרבה ים. המג"ד מדבר על תהליך קשה, דמוקרטיה, שליחות, רגישות, ציונות, תמימות, נחישות. אני סה"כ חייל טוב, לא אחד שעושה בעיות.

התנתקות? לא יודע. בטח יש אנשים שמבינים יותר טוב ממני. העיקר שנעבור את זה בשלום, בשקט, נגמור עם זה כבר. וברקע המג"ד, וברקע הים. בנות עם גיטרה, יחפות, יושבות בצד ושרות. אז ככה זה נראה? לא סיפור גדול, נעבור את זה. נחזור הביתה כבר... העיקר לחזור הביתה אחרי 21. ונשכח, נשכח. נמשיך הלאה, בסוף הכל עובר.

חבל לי על המשפחות. אני לא יודע לאן הם הולכים עכשיו, וסך הכל, גם לא קל לעזוב בית. חבל לי. נעשה את זה מהר, וזהו. כמו לנקות שירותים בבסיס- לא כיף, אבל עושים. מהר ככה, שלא נרגיש, שיגמר. נכנסתי עם כולם, הלכתי לבית "שלי". אווירה מעיקה משהו. הבנות עדיין שרות שם, רחוק. הים שם, רחוק. לא באתי בשם איזו אידאולוגיה או השקפה, רק לעשות מה שצריך וזהו. ואז, לשניה, הוא תפס לי את היד, הסתובבתי אליו, והמבט הזה. לא יודע איך, אבל בשניה הכל בפנים קרס. רציתי לברוח, לא חשוב לאן, לרוץ. הכי מהר שאפשר. אבל הייתי בתפקיד. בכל הכח החבאתי את עצמי, עמוק בפנים. "בוא, צריך ללכת עכשיו", שמעתי את עצמי אומר למבט, נער בן 17, או 18 גג. "בוא". שמעתי את הפסיכולוג שדיבר איתנו קודם מדבר לי מהגרון, ואת עצמי קורס לתוך הבנה פתאומית, ברורה באופן הכי כואב שיכול להיות. האמת הנחרצת שמכה, בלי רחמים, בלי לתת לעצמך לעגל פינות, כל המשא העצום הזה שמונח לך בבום על הכתפיים, ומכריח אותך להסתכל לו בפנים ולהתמודד. ההבנה שאתה לא מבין כלום באמת. המבט, שחוזר אליך ואומר לך שיש פה בעומק משהו הרבה יותר גדול. יותר גדול מהבחור הזה, מהים, מהגיטרות. אני לא יודע מה, אבל החשמל הזה שפתאום מטלטל אותך לא מרפה, צמרמורת איטית כזאת שמתפשטת לאט... ואני לא יודע למה ומה זה, אבל נהייתי עכשיו משהו שלא היה קודם, וזה הפחיד.

וחוזר הביתה אחרי יום, או יותר. וקם באמצע הלילה, ומסתובב, ובוכה, בוכה. ומנסה להבין למה, ומה קרה, ואיפה זה נגע, ומה השתנה. יושב עם עצמי בחדר, מתחיל להזכר, ודמעות שלא נגמרות, ולא יודע מתי התחילו.

והמבט, כל הזמן המבט. המבט שמבין הכל, וכואב הכל. המבט שמצליח להגיד לי עד כמה הוא כואב את עצמו, וגם אותי, וגם את הגיטרות, ואת הים. ומעל הכל סימן שאלה... למה??

חוזר לבסיס, הרבה שתיקות. עיניים כואבות יותר, ועיניים שמחות יותר, ושגרת פעילות, וכל הכבוד לכם, וכל הכבוד לנו, ואיזה טקס, ואיזה מפקד. ואני בדמעות, בפנים ובחוץ. בבית או בבסיס, כבר לא יודע. והצלחה במשימה, ולהיות מלוכדים. ודיבורים בחדר אוכל. ושתיקות בסיורים. ובכי בעמדה. וסימן שאלה גדול בפנים. ומבט בהכל.

ואמא שואלת אם הכל בסדר, או אם משהו לא בסדר, או אם קרה משהו. ומתוך חלום, "לא אמא, הכל טוב", או "הכל כרגיל, למה?", או משהו אחר, או... לא יודע כבר. ושאלות ותשובות, ושבת בבית, ושבת בבסיס. ועיתונים, וטלויזיה, וכיבוש, וסרטים כתומים, ו 67', ועיר אוהלים באיזה מקום. ואני, כמו באיזה חלום, עם מבט אחד והרבה סימני שאלה, ועם הזמן זה בטח יעבור.

ועברה שנה, וכלום לא השתנה, והכל השתנה. חברים, וצחוקים, ובירה, וצבא, ובית, ואמא, ומה נשמע, והכל בסדר. וסיוטים, ודמעות, ובכי, ולמה, ואיפה אני בכל זה, ואיך בתוך כל זה עדיין אני?

ונוסע לאיזו עיר אוהלים, או לאיזה מלון, ומחפש את הגיטרות, ואת הים, והמבט. והם לא נמצאים שם, זה לא שם, זה הכל בתוכי, נשאב אלי פנימה ולא נותן להמשיך הלאה.

עברה שנה עם הרבה מחשבות, ובכי, ושגרה, ומבט. ונשארה רק שאלה אחת, תלויה באויר, מהדהדת- למה?